פִּין-יִין: שיטת התעתיק של הכתב הסיני

מאת: China Radio International, תרגום: עמית אלעזר
  • מקור: CRI תרגום: עמית אלעזר

    פִּין-יִין (Pinyin, בסינית: 拼音, מילולית: pin = לאיית, yin = צליל) היא שיטה לתעתיק מנדרינית תקנית באותיות הכתב הלטיני. בהיותה תעתיק פונטי של הגיית הסימנים הסינים, היא משמשת כיום כשיטת קלט של השפה הסינית במכשירים אלקטרוניים שונים. בנוסף, השיטה נלמדת בבתי הספר במדינה וכן משמשת זרים המבקשים ללמוד את השפה.

    השפה הסינית ידועה במורכבותה הרבה בשל כתב הסימנים שבו היא נכתבת. ייחודו של כתב זה הוא בהעדר מערכת של אלף-בית, שבה סימן גרפי כלשהו מייצג צליל או מספר צלילים. בשל כך, מתעורר קושי רב מתעורר קושי רב בתעתיק צלילי השפה ובהוראת ההגייה התקנית לילדים ולאלו שאינם דוברים את הניב הרשמי.

    תעתיק הפין-יין משמש כתעתיק פונטי של כתב הסימנים, בו כל הברה מורכבת מחלק תחילי, חלק סופי וכן הטון שבו היא נהגית. צירוף שלושת המרכיבים יחדיו יוצר את ההברה הסינית. כך למשל, בסימן 单 החלק התחילי הוא d, החלק הסופי היא an והטון שבו היא נהגית היא הטון הראשון.

    שלט רחוב: למעלה - השם בכתב הסיני, למטה - התעתיק לפין-יין באותיות לטיניות

    יש לזכור, שאף על פי שפין-יין היא שיטה לפיה מתעתקים את המנדרינית לכתב הלטיני, היא איננה משקפת בהכרח את צורת ההגייה של אותן אותיות או צירופי אותיות באנגלית או בשפות אחרות. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא האות X, שבניגוד גמור לאנגלית, נהגית בסינית מנדרינית בין ס ל-ֹש.

    שיטת הפין-יין התבססה על ניסיונות קודמים לתעתק את כתב הסימנים הסיני. הראשון ששלח ידו במלאכה היה המיסיונר הישועי, מטאו ריצ'י, שפרסם ב-1605 את הספר הראשון שהשתמש באלף בית הלטיני כדי לכתוב את צלילי השפה הסינית. 20 שנה מאוחר יותר, ישועי נוסף שלח ידו בחיבור דומה. עם זאת, שני הספרים היו חסרי השפעה על הדרך בה ראו הסינים את שיטת הכתב שלהם, מה גם שתעתיק זה נועד לזרים.

    עמוד מתוך ספר לבית הספר היסודי, סימני הכתב הסיני ומעליהם בקטן התעתיק לפין-יין

    בתקופת שושלת צ'ינג, קרא סוֹנג שוּ (Song Shu, בסינית: 宋恕) לאימוץ מערכת איות של כתב הסימנים. הרעיון עלה בראשו לאחר שביקר ביפן, שם ראה את השימוש הנרחב בכתב הקאנה ההברתי. דבר זה עורר אותו לפעולה במספר חזיתות, אחת מהן היא עריכת רפורמה בכתב. על אף שהוא עצמו לא עמל על יצירתה של מערכת כתב חדשה, הרי שדיוניו בנושא תרמו להמשך התפתחות התחום.

    בראשית שנות ה-30 של המאה שעברה, מנהיגים במפלגה הקומוניסטית שלמדו במוסקבה הציגו מערכת של אלף-בית פונטי המשתמשת באותיות הכתב הלטיני. השיטה שנקראה "לטיניזציה של כתיבה חדשה" (拉丁化新文字), שההיגיון מאחוריה איננו שונה מהותית מזה של הפין-יין, אך היא לא מציינת את הטונים מתוך הנחה שיובנו מההקשר. חשיבותה של שיטה זאת טמונה בכך שהיא הראשונה שפותחה על ידי סינים לצורך תעתיק שפתם, במקום כתב הסימנים. היא זכתה להצלחה רבה ולתמיכת מנהיגים במפלגה הקומוניסטית ובמפלגה הלאומית, אך דעכה וגוועה בשנות ה-40.

    פין-יין פותחה כחלק מפרויקט של הממשלה הסינית בשנות ה-50 של המאה ה-20. אחת מהדמויות החשובות ביותר בפיתוחה של השיטה היה ג'וֹאוּ יוֹאוּ-גוּאנג, שכונה "האבא של הפין-יין". גו'או מונה בשנת 1955 לעמוד בראש הוועדה שעמלה על פתוח שיטת התעתיק, משימה שלקחה 3 שנים תמימות. טיוטה ראשונה של השיטה פורסמה ב-1956, והיא אומצה על ידי ממשלת סין שנתיים מאוחר יותר, ב-1958. מאז ועד היום היא הוצגה בבתי ספר כדרך ללמד היגוי של מנדרינית תקנית.

    ג'ואו יואו-גואנג, כיום "רק" בן 108

    מן הראוי להזכיר גם את שיטת ווייד-גיי'לס (Wade-Giles) שנועדה גם היא לתעתק את השפה המנדרינית. היא פותחה ממערכת עליה שקד תומאס ווייד באמצע המאה ה-19, והושלמה על ידי הרברט ג'יילס ב-1892. היא הייתה נפוצה במדינות דוברות אנגלית במאה ה-20, ועד היום נעשה בה לעיתים שימוש בכתיבה אקדמית. בשל שיטות התעתיק השונות נוצר לעיתים בלבול בשל שתי צורות כתיב לאותה המילה. כך למשל, שמה של בירת סין, בייג'ין, יופיע בתעתיק ווייד-ג'יילס בתור Pekin, בעוד שהפין-יין יציג מילה זאת כ-Beijing.

    יש לציין, ששיטת הפין-יין לא נועדה להחליף את סימני הכתב הסיני, אלא רק לאפשר האחדה של הגיית השפה, כמו גם להקל על הלומדים לקרוא ולכתוב. עם זאת, במהלך ההיסטוריה לא נעדר מעיניהם של רבים הקושי שברכישת השליטה בכתב. בראשית המאה ה-20 ובמקביל לנפילת שלטון הקיסרות, נשמעו קולות בסין שקראו לביטולו או לשינויו של הכתב. המצדדים בעמדות אלו ראו בכתב הסימנים את האשם לרבים מחולייה של סין, ובראש ובראשונה מערכת כתב מסורבלת ומעיקה המנציחה בערות ואי ידיעת קרוא וכתוב. על אף שההצעות המעשיות לשינויים מרחיקי לכת בכתב לא אומצו בסופו של דבר, הרי שחלק מהעקרונות שנדונו בתקופה זאת השפיעו מאוחר יותר בהיסטוריה על פישוטו של כתב הסימנים.