סישואנגבאנה: מסע לכפרים אקזוטיים

  • כתב וצילם: יואב וולנסקי תחקיר נוסף: סו גי'ה

    כאמור, סישואנגבאננה היא גן עדן לחובבי טרקים. בניגוד למצופה, את המסע כדאי להתחיל דווקא על כוס קפוצ'ינו. בצידה המערבי של כיכר מאטינג לו (Mating lu) שבמרכז העיר נמצא Mei Mei Café. שם, תהיה לכם גישה למאגר מידע שערכו לא יסולא בפז, וזאת במחיר סמלי של כוס קפה או מילקשייק צונן. בית הקפה מציע שירותים של מדריך צמוד לליווי טרקים ברחבי הנפה, אך גם הררי מידע וסיפורי דרך שהותירו אחריהם מטיילים בשפות שונות (וגם בעברית!).

    פלורה ופאונה במיטבן

    לאחר עלעול מעמיק בשלל המסלולים המוצעים, נפלה ההחלטה. בבוקר המחרת שמנו פעמינו אל עבר העיר סִידִינג (Xi ding, בסינית: 西丁), הנמצאת כ-70 ק"מ מערבית לג'ינג-הונג. כדי להגיע לסידינג, יש להחליף אוטובוס בתחנה המרכזית של מנג-האי. האוטובוס האחרון יוצא ממנג-האי ב-15:30, ואם תפספסו אותו תאלצו ללון בעיירה או לנתר על אוטובוס מזדמן שמקרב אתכם אל הכפר ולתפוס מונית בהמשך. אם בחרתם להישאר, תוכלו להעביר את הערב ברחוב הברים שקרוב לתחנה המרכזית תוך השקת כוסיות בירה עם המקומיים החביבים.

    [[media]]

    סידינג היא התחנה האחרונה לפני ההיפרדות מהציביליזציה (ויש שיגידו שנפרדתם ממנה כבר בג'ינג-הונג). ניתן לקנות שם צידה לדרך ולמלא את בטנכם בארוחה חמה לפני היציאה. אם הגעתם בערב, תוכלו ללון באכסניה שממוקמת מאחורי הדואר. כדי להגיע לראש המסלול, יש לצעוד כ-40 דקות חזרה בדרך ממנה הגעתם עם האוטובוס, עד שתראו מימינכם סְטוּפָּה לבנה מעוטרת בשני פסלי דרקונים ירוקים-זהובים.

    "השביל הזה מתחיל כאן"

    התחילו לצעוד משמאלהּ במורד הגבעה. לאחר כחצי שעת הליכה תגיעו לכפר דזוֹנְג-פָּאנְג, שם יהפוך השביל לדרך בטון שתתעקל שמאלה. הדרך אמנם תתפתל חזרה לימין ותפתה אתכם להעמיק אל תוך הכפר, אבל על מנת להמשיך לכפר הבא, יש לרדת מדרך הבטון ליד המכולת שמול המנזר לכיוון מערב (בתקווה שבקוראכם שורות אלו ציוני הדרך הללו עדיין שם. אם לא, אזרו את כשרון הפנטומימה שלכם ונסו את מזלכם עם בני הכפר).

    דזונג-פאנג. כמו מסיפור אגדה אסייתי

    על אף שהיה ברשותנו את סיפור הדרך שצילמנו מראש, תעינו בדרך. פספסנו את המנזר והמכולת, אבל הרווחנו את ההזדמנות להתפעל מבתי הכלונסאות והכפר הציורי, שנדמה היה כאילו הגיח מתוך סיפור מזמן אחר. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו מתהלכים בשדות אורז וקנה סוכר – תגלית שדווקא שימחה אותנו לזמן קצר, בטרם התחוור לנו שסטינו קשות מן המסלול. זקנה ברוכת קמטים ניסתה לסמן לנו להיכן ללכת, אולם הניסיונות לתקשר אִתה עלו בתוהו.


    גם מי ששולט היטב בסינית מנדרינית עשוי להיתקל בקשיים בחלק זה של הנפה, שכן הכפריים – בני המיעוטים – נוטים להשתמש אך ורק בניב המקומי, במיוחד אם הם מבוגרים. השדות שהקיפו אותנו הרגישו כמו לבירינת אורגני. אותה קשישה התעקשה והצביעה לאיזשהו כיוון כללי, אולם אט אט קיבלנו את הרושם שהיא מכוונת לנקודה דמיונית באופק או שיח מרוחק. במקום לעשות את הדבר החכם ולעלות חזרה לכפר, המשכנו לצלוח שדות של צמחייה צפופה ולקוות לטוב.

    צעידה על אדן שדה האורז

    השמש כבר רכנה מערבה. התחלנו לחשוש. הכפר היה הרחק מאחורינו, והדרך תחת רגלינו כבר מזמן איבדה כל צלם שביל. לפתע, המזל האיר לנו פנים בדמותן של אם ובתה שעמלו על תיחוחו של שדה. הן הקפידו להקדיש תשומת לב לכל צמח וצמח כאילו היה שושן בפעמון זכוכית. השדה צמח על מדרון הגבעה ועבודתן לא נראתה קלה כלל וכלל. לאחר שנרתמנו לעזרתן לשעה קלה – עשינו עבודה די גרועה בהשוואה – שאלנו אותן היכן אפשר לישון. בכדי לא להותיר מקום לספק נעזרנו בתנועה אוניברסלית – עיניים עצומות, ראש מוטה הצידה על שתי כפות ידיים; למרבה השמחה יועדה אלינו תנועה אוניברסלית אחרת – "בואו איתנו".

    עמל כפיים. איפה אבא?

    שמנו פעמינו לעבר גָ'אנג-לָאנג, כפר קטן ומדהים ביופיו השייך למיעוט הבוּלַאנג. מיעוט זה הוא אחד מתוך המיעוטים הרבים במחוז יונאן (למעשה, כמעט חצי מאוכלוסיית יונאן היא בני מיעוטים). שפתם שונה עד מאוד מהסינית הסטנדרטית ושייכת למעשה לקבוצת השפות המדוברות בעיקר בקמבודיה, לאוס וויאטנם. באופן מסורתי, נוהגות נשות הבולאנג ללבוש חצאית שחורה. הדת העיקרית בקרבם היא בודהיזם בשילוב עקרונות אנימיסטיים.

    התפלאנו עד כמה הייתה החלקה המשפחתית הזו רחוקה מהכפר. בטרם הגענו היינו צריכים לעבור בדרך עוד מספר שדות, ולטפס על גבעה די תלולה שבראשה נמצא הכפר (ולהלן טיפּ: אם הלכתם לאיבוד בדרך לגָ'אנג-לָאנג, הסיכוי הטוב ביותר שלכם למצוא את דרככם הוא לעלות מעלה).

    בהגיענו לכפר הערב כבר ירד, והוּבלנו ישירות לבית המשפחה. האֵם סימנה לנו לחלוץ את נעלינו ולעלות לקומה השנייה. הבתים בכפרים האלו בנויים על עמודים; בקומה השנייה גרה המשפחה, בעוד שהקומה התחתונה משמשת מחסן כלים, מזווה ומכלאה לחיות המשק. הבת הצעירה הייתה כבת 20 והבינה מנדרינית, אבל לא הרבתה לדבר. היא הזמינה אותנו אל הבלקון שמחוץ לחדר הגדול בקומה השנייה, והראתה לנו היכן נמצא זרנוק המקלחת, שהואיל לספק מים קפואים כמעט, בזרם שקלח באיטיות והפך את הרחצה למסורבלת.

    ירח זורח על הגזוזטראות

    לפתע הבחנו בשמי הלילה בנקודות אור רחוקות, כמו גחליליות ענק צפות באוויר, עושות דרכן מעלה. המחזה היה תמוה ונפלא כאחד.

    אז מה היו אותם עצמים מעופפים? גלו בחלק הבא של הכתבה.