ליאנג- ג'יה-חה: חברים לכל החיים במקום שמרגיש כמו בבית(4)

מאת: China Radio International, תרגום: ג'יה סו
  • ב-22 דצמבר 1968 היו"ר מאו דזה-דונג הודיע כי "יש צורך בכך שצעירים משכילים ילכו לאזורים הכפריים לקבל חינוך מחדש אצל חקלאים עניים“. 17 מיליון סטודנטים צעירים, כעשירית מהאוכלוסייה העירונית, הגיבו לקריאה בכך שעזבו את הערים לאזורים הכפריים של סין, והחלו במה שיהפוך למסע בלתי נשכח עבורם.

    שי ג'ינפינג היה אחד הצעירים שעשו את המסע הזה. הוא יצא מהבירה בייג'ינג אל המקום שיהפוך לביתו החדש ביאנאן.

     

    לעזוב את בייג’ין היה כמו בריחה עבור שי ג'ינפינג.

     

    אביו, שי ג'ונגשון, טוהר ממנהיגות המפלגה בשנת 1962. כתוצאה מכך, שי ג'ינפינג חווה אפליה מאז שהיה ילד. המצב החמיר במהלך מהפכת התרבות, כשרוב חפצי המשפחה נלקחו ממנה. שי ג'ינפינג כתב מאוחר יותר, "זוהיתי כבן מתריס של מי שכונה ‘אבא ריאקציונרי’. הייתי בקושי בן 15. הם אמרו שמגיעות לי מאה מיתות”.

    שי ג'ינפינג מצא את עצמו נלקח תחילה לתחנת משטרה, ואחר כך לכלא לנוער שהיה כל כך צפוף עד שהיה צריך לחכות חודש כדי שיקבלו אותו. אז הוא התנדב לצאת לכפר. "הם ראו שאני נוסע ליאנאן, שהיתה נחשבת כמעט גלות, אז הם הרשו לי ללכת", הוא נזכר.

    הוא בחר את יאנאן כי שם אביו השתתף בעבודה מהפכנית.

     

    ב-13 בינואר 1969 תחנת הרכבת של בייג'ינג היתה מלאת אנשים. צער מילא את האוויר. שי ג'ינפינג היה בקושי בן 16 כאשר עלה על מה שמכונה ”רכבת אקספרס הנוער המשכיל" ליאנאן. כשהרכבת עמדה לנסוע החלו הנוסעים ברכבת והמבקרים מחוצה לה לבכות.

    שי ג'ינפינג הסביר לימים, "הייתי היחיד שחייך. הרבה קרובי משפחה שלי מחוץ לרכבת שאלו אותי למה. אמרתי שהייתי בוכה אם הייתי צריכה להישאר ובנסיבות האלה לא ידעתי האם הייתי שורד. אז האם זה לא דבר טוב שאני עוזב? "

     

    "רכבת אקספרס הנוער המשכיל" הגיעה לעיר טונגצ'ואן. אז אי אפשר היה להגיע ליאנאן ברכבת.

    הם אכלו ארוחת בוקר לפני שעלו על משאית שתסיע אותם ליאנאן, בדרך שהחורף הפך לאפורה וקודרת.

    כשהגיעו ליאנאן כבר היה חושך. כולם היו מכוסים באבק.

    המשאית עצרה בבית הספר נורמל יאנאן, שהיווה תחנת ביניים. מלאי סקרנות בנוגע ליאנאן, כמה מהם יצאו החוצה לטייל. זו היתה עיר קטנה, ונדרשה להם רק חצי שעה כדי לכסות אותה ברגל. הבניין הגבוה ביותר היה חנות הספרים שינחואה בת שתי הקומות. העיר היתה שחורה לגמרי, פרט לפנס רחוב שהתנודד ברוח הקפואה, חורק ומהבהב מול תחנת האוטובוסים הבינעירונית.

    האם זה באמת ערש המהפכה?

    כל הפנטזיות על יאנאן שנבנו בבייג'ינג התנפצו. אכזבה נכתבה על פניהם.

    הם יצאו לדרך שוב ב-15 לחודש לאורך הדרכים המפותלות והמאובקות. שיירת המשאיות נעשתה קצרה וקצרה יותר, עד שנותרו רק כמה כלי רכב. בקול רם כמה מהנערים שאלו את הנהג האם הוא נוסע בכיוון הלא נכון.

    שי ג'ינפינג לא דיבר הרבה כל הדרך. לא היה לו מושג לאן הוא הולך והוא לא ידע מה מצפה להם.

    למחרת שי ג'ינפינג וחבריו הגיעו לקומונה בעיירה יאנצ'ואן. שם כל אחד מהם קיבל עותק של "ציטוטים של היו"ר מאו" ומגבת לבנה. אחר כך הם התפזרו לצוותי הייצור שלהם.

    עוד קבוצות של צעירים משכילים הגיעו בעקבותיהם. בין השנים 1969 לשנת 1976 יגיעו ליאנאן ארבע קבוצות עם 280 אלף בני נוער מבייגי'נג.

    שי ג'ינפינג, יחד עם 14 צעירים נוספים, הוקצו לכפר ליאנג-ג'יה-חה. שי היה הצעיר ביניהם.

    ליאנג יומינג, מזכיר הוועדה המקומי של CPC  בליאנג-ג'יה-חה, נזכר כי שי ג'ינפינג הביא איתו מזוודה חומה מלאה ספרים. ליאנג אמר שיום אחד הם עזרו לבני הנוער המשכילים לשאת את המטען שלהם ואחד הבחורים הערמומיים מהכפר בחר מזוודה חומה שנראתה כאילו הקטנה ביותר.

    אבל הוא לא הצליח לעמוד בקצב שבו הם הלכו. כאשר עצרו לנוח, הוא הרים כמה מהמזוודות הגדולות יותר שהאחרים נשאו, ומצא שהן הרבה יותר קלות מהמזוודה החומה הקטנה. הוא תהה לעצמו, האם הבייג'ינאי הצעיר הביא איתו מטילי זהב? רק כשהגיעו ליאנג-ג'יה-חה, כולם גילו ששי ג'ינפינג הביא שני תיקים. ושניהם, הקטן והגדול יותר, היו מלאים בספרים.

    עד מהרה הגיע ראש השנה הסינית של 1969. לנוער המשכיל היתה הזדמנות לאכול את המנה המפורסמת של יאנאן - ’קערית אדים“. המומחיות המקומית משמשת כדי לקבל אורחים נכבדים. בשר חזיר מטוגן, עוף מטוגן, כדורי בשר וצלעות הוגשו לשולחן בארבע קערות קטנות יחד עם יין אורז. זה היה כמו לקיים משתה בימים שלא היה הרבה מה לאכול. הנוער היה מופתע. "מי היה חושב שבמקום הזה האוכל טעים כזה!"

    אבל לא עבר זמן רב עד שליאנג-ג’יה-חה חשף את הצבעים האמיתיים שלו.

    אחרי ראש השנה הירחי, כמה אנשים בכפר נעלו את הדלתות ויצאו. זה היה הזמן בשנה שבו תושבי הכפר עזבו את ביתם כדי ללכת להתחנן למזון.

    בעיירת ינצ'ואן, כמעט מחצית מהכפריים פנו לקיבוץ נדבות, כולל כמה מראשי צוותי הייצור. לצעירים לא היה מושג שכפריים נאלצים להשתמש בדרך זו כדי לשרוד.

    החקלאים גם עבדו בעוצמה שהדהימה את שי ג'ינפינג. הם קמו בשש בבוקר כדי ללכת ולעבוד בהרים. הם היו חסרי אוויר כשהגיעו לפסגה אבל עבדו ללא הפסקה עד ארוחת הצהריים. שי ג'ינפינג למד לעשן כי זה איפשר לו זמן קצר למנוחה.

    הניגודים החריפים בין חיי הכפר לבין החיים שהוא הכיר לפני הטילו צל כבד על שנתו הראשונה של שי ג'ינפינג בליאנג-ג'יה-חה.

    שי נזכר מאוחר יותר שהוא הרגיש כאילו הוא לא שייך לשם כשהגיע לראשונה.

    אחד הדברים ששי זכה לביקורת רבה עליו היה מתן לחם לכלבים המקומיים. הלחם שהביא איתו מבייג'ינג התקלקל ולכן הוא זרק אותו לכלבים. תושבי הכפר לא יכלו לדמיין לתת דבר יקר כל כך לכלבים. הסיפור עבר מפה לאוזן בכל העיירה ינצ'ואן, כי הנוער המשכיל מהעיר הגדולה מבזבז מזון.

    ”הייתי בן 15 בסביבה לא מוכרת מלאה בחוסר אמון. הרגשתי בודד מאוד," הוא זכר.

    חיי המשפחה שלו נקרעו לגזרים. אביו נעצר, אימו הורדה בדרגה ואחותו נשלחה למונגוליה פנימית. שי התחבט בדילמה של המלט: "להיות או לא להיות?"

    אחרי כמה חודשים ביקש שי חופשה לבקר את משפחתו בבייג'ינג. לצערו, הוא נעצר על ידי שוטרים מקומיים, שטעו לחשוב כי מדובר במי שמנסה לחזור לגור בעיר.

    שי הושאר בתחנת המשטרה, שם הוא נאלץ לעבוד עבודה פיזית קשה. "הנחנו את כל צינורות הניקוז מתחת לאדמה באזור האידיאן בבייג‘ינג", הוא אמר.

    עברו חמישה חודשים לפני שהאנשים בליאנג-ג'יה-חה ראו אותו שוב, פניו שזופים מאוד ומכוסים פיח.

    "הייתי צעיר ולא היתה לי ברירה אלא ללכת לכפר", אמר שי ג‘ינפינג במבט לאחור אל ימיו בליאנג-ג'יה-חה. "לא היתה לי שום תכנית לעתיד ולא ראיתי את החשיבות שבסולידריות. אנשים עבדו בהרים האלה כל יום ואני פשוט הסתובבתי. זה הותיר רושם רע".