לגזור את הנוף

מאת: China Radio International, תרגום: פאן סיאו, תרצה ערב
  • "מגזרת נייר" היא אמנות ניקוב הנייר – האמנות העממית המפורסמת ביותר של סין. חמרי הגלם של אמנות זו אינם מתמצים בנייר בלבד, והם כוללים גם מגוון רחב של חומרים דקים: רדידי זהב או כסף, עלי עץ, בד ועור.

    דמות מהאופרה הסינית

    האמנות פופולארית במיוחד בזכות חמרי הגלם הנגישים שלה, עלותם הנמוכה, והתוצאה המרהיבה שאליה ניתן להגיע תוך זמן קצר. יתרון נוסף שלה הוא הדוגמות הרבות והמגוונות העומדות לרשות יוצריה. האמנות רווחת בקרב העם גם מכיוון שהיא מתאימה לחייהן של הנשים הכפריות, אשר עוסקות במגזרות הנייר בזמנן הפנוי ונעזרות בה לקשט את ביתן. אפשר למצוא מגזרות נייר בכל רחבי סין, ובמקומות השונים התפתחו אסכולות שונות בעלות מאפיינים המיוחדים למקום. מגזרות הנייר אינן מבטאות רק את טעמם האסתטי של היוצרים, אלא מרמזות גם על מחשבה עממית-חברתית עמוקה, שמייצגת את הפילוסופיה הסינית. מעבר לכך, מגזרות הנייר משתמשות בשפה ייחודית, ומביעות באמצעותה את מהות התרבות הסינית המסורתית.

    סדנא להכנת מגזרות נייר. עד היום האמנות מעסיקה רבים

    יש שני סוגים עיקריים של מגזרות נייר: אלה העשויות מדף בצבע אחיד, ואלה הצבועות במגוון צבעים. מגזרת הנייר העשויה מצבע אחיד היא הצורה הרווחת ביותר: פשוטה, אלגנטית אשר מזכירה גלופה. מגזרת הנייר הצבעונית נדירה יותר, והתוצאה מלאת חיים.


    הנייר הומצא בתקופת האן המערבית (המאה ה-1 לספירה), ומגזרות הנייר הופיעו לאחר המצאתו. אך עוד לפני המצאת הנייר השתמשו הסינים בחומרים דקים ליצירת אמנות. חריטה, ניקוב וגזירה היו טכניקות ידועות, ורדידי זהב, עור, משי ועלי עץ היו חמרי הגלם לפני המצאת הנייר. בספר ההיסטוריה מסופר על המלך צ'נג, בן שושלת ג'ואו המערבית (1029-771 לפנה"ס), שגזר עלים של עץ פניקס, ציפה אותם בירקן (ג'ייד) והעניקו לאחיו. בתקופת המדינות הלוחמות החלו להופיע רצועות עור ורדידי כסף מנוקבים. עבודות אלה דומות מאוד למגזרות הנייר, והאמנות העממית התבססה עליהן כנראה. היצירות העתיקות ביותר שהתגלו עד היום הן שתי מגזרות נייר עגולות מתקופת השושלות הצפוניות (420-589 לספירה), שהתגלו בידי ארכאולוגים סיניים בשנת 1967 בטורפאן שבמחוז סינג'יאנג. אלה מגזרות נייר פשתן מקופלות, ששימשו לטקסים פולחניים – עדות לתהליך היווצרותן של מגזרות הנייר בסין.

    מגזרת נייר צבעונית של 12 המזלות הסיניים

    הנייר הוא חומר שנוטה להירקב, ולמגזרות הנייר קל להנזק באקלים הלח של דרום-מזרח סין, במיוחד בחודשים הגשומים של מאי ויוני. נוסף על כך, זוהי אמנות פופולארית ונפוצה, ולכן בעלי מגזרות הנייר לא שומרים עליהן כעל יצירת אמנות יקרת ערך. כשאחת מהעבודות נקרעת או מתקלקלת, תמיד אפשר לעשות עוד אחת. לעומת זאת, האקלים בצפון-מערב סין יבש ושחון, ומספק תנאים מתאימים לשימור נייר. סביר להניח שמסיבה זו מגזרות הנייר העתיקות נשמרו דווקא במחוז סינג'יאנג.

    במהלך שושלת טאנג (618-907 לספירה) התפתחה האמנות במהירות. בשירו של המשורר המפורסם דו-פו נכתב: "מים חמים שוטפים את רגליי, מגזרות הנייר קוראות לרוחי". באותה עת רווח המנהג של קריאה לרוחות בעזרת מגזרות נייר. עבודות מתקופת שושלת טאנג אצורות היום במוזיאון הבריטי, והן מאפשרות לצופים להתרשם מהרמה הגבוהה שאליה הגיעו האמנים בתקופה זו – הקומפוזיציה המושלמת מביעה את אידיאל גן העדן של העולם האנושי. בזמן שושלת טאנג התפתחה גם אריגת המשי, שלה ולמגזרות הנייר מאפיינים משותפים. מלבד זאת, בשושלת טאנג הופיעה גם טכניקת ההדפסה, שהתבססה גם היא על מגזרות הנייר: ראשית חורטים דוגמה על נייר עבה ויוצרים מהחריטה תבנית. לאחר מכן צובעים את התבנית ומטביעים אותה על האריג. כך מתקבל הדפס בד הדומה למגזרות הנייר.


    תעשיית הנייר הייתה מפותחת בתקופת שושלת סונג (960-1279). בשוק התקיים מגוון רחב של סוגי נייר, מה שעזר להפצת מגזרות הנייר בכל סין. כך, מגזרת הנייר הפכה למתנה רווחת בקרב העם, ורבים מהם אף הדביקו מגזרות נייר על חלונם, או השתמשו בהם כקישוט לתנורים ולכוסות תה. בשושלת סונג השימוש במגזרות הנייר הלך והתרחב; בגִ'יג'וֹאוּ שבמחוז גְ'יָאנְג-סִי מגזרות הנייר שימשו כדגמים לעיטור חרסינה, ולאחר הזיגוג והשריפה היו הכלים יפים עוד יותר. גם תאטרון הצלליות הושפע רבות ממגזרות הנייר, והופיעו בו בובות עשויות עור של חמור, שור, סוס וכבש, דמויות הקיימות במגזרות הנייר.

    תיאטרון צלליות. הושפע רבות ממגזרות נייר

    אמנות מגזרות נייר הגיעה לשיאה בשושלות מִינְג וצִ'ינְג (1368-1912). בתקופה זו היא התפשטה בהיקפה, ושימשה לקישוט פנסים מסורתיים, מניפות ורקמה. שימוש רחב יותר היה בקישוט הבית: תליית מגזרות הנייר על דלתות, חלונות, תקרות, או ארונות. חוץ מאמני קיפול הנייר, שהופיעו לאחר שושלת סונג הדרומית (1127-1279), מרבית האמנים בתחום הם נשים כפריות.

    אחת ממידותיהן החשובות של הנשים בסין המסורתית היא מיומנות התפירה שלהן. מיומנות גזירת הנייר בסין הכרחית לתפירה, ולכן כבר מילדותן למדו הנשים אמנות זו. הילדות העתיקו דוגמות המתארות את סביבתן המוכרת והאהובה - דגים, חרקים, ציפורים, בהמות, פרחים, עשבים, עצים, ביתנים וגשרים. הן שבו וחיקו את הדוגמות שלקחו מאחיותיהן או מאימן, עד שלבסוף הגיעו לרמה הגבוהה ביותר, שבה יצרו בחופשיות עבודות משלהן.


    סוגי חריטה

    חריטה פוזיטיבית: חריטה המתמקדת בקווים. במהלך החריטה מוציאים את החלקים מסביב לקווים, ומשאירים את הקווים המחוברים זה לזה, ויחד יוצרים את הציור המקורית.

    חריטה נגטיבית: בחריטה זו מתמקדים בחלקים שלמים, ולא בקווים. כלומר, במהלך החריטה מוציאים את הקווים החוצה, ומשאירים את החלקים הסובבים אותם. הצורה המוגמרת היא למעשה נגטיבית לציור המקורי.

    לצד חריטות אלה, קיימות גם יצירות המשלבות בין שתי השיטות

    מגזרת נייר פוזיטיבית משלהי שושלת צ'ינג (מימין) ומגזרת נייר נגטיבית (משמאל)

    מאפייני מגזרות הנייר הסיניות

    א. קומפוזיציה

    היצירה אינה מוגבלת לתיאור ריאליסטי של האובייקט, וכן אינה מסתפקת בחיקוי שטחי שלו. כל הדמויות המופיעות במגזרות הנייר הן דו-מימדיות; לעיתים באותה עבודה נעשה שימוש בחללים ובסביבות שונות זו מזו.

    כלה באפיריון

    ב. עיצוב הדמות

    "הגזמה" היא השיטה השגורה ביותר בעיצוב הדמות: היוצר מעבד או מדגיש חלק מיוחד בדמות, וזאת באמצעות הגדלתו, הקטנתו, הארכתו או עיבויו. האמנים מוסיפים גם אלמנטים קישוטיים על מנת להדגיש חלקים אלה.