ישראל & שנג'ן : ממדינת הסטארט אפ לעיר הסטארט אפ

  • מאת: רפאל גניס

    ״וואו, מדהים, כמה עצים, כמה ירוק פה, איזה שפע!״, אמרתי  לנהג שישב משמאלי, בזמן שאני נפעם מהצמחייה השופעת בעודנו נוסעים בדרך לעיר. ״זה היופי בעיר הזו, לא דומה בייג’ינג, שנחאי או גוואנז׳ו. אמנם אין בה מורשת תרבותית, אין בה עבר, אבל יש בה חדשנות, יש לה עתיד״ ענה לי xiao li, בחור צעיר וסימפטי, פחות או יותר בגילי, בשנות ה20 לחייו, שגם הוא כמוני עבר להתגורר בשנג’ן לפני מספר שנים וכיום עובד כנהג בחברה שבגללה עברתי לגור בשנג’ן. 

    כל מה שגליתי על שנג’ן באותו יום ראשון בשלהי 2013 היה ההיפך הגמור ממה שחשבתי על העיר הזאת עשרה ימים לפני כן בשנחאי, שם שנפגשתי בשנית עם המנכ׳׳ל חברת Baijiu (יין סיני מסורתי עם 54% אלכוהול) שבעקבותיה החלטתי לעבור לשנג’ן ולתפקד כאחראי על פיתוח המותג והאסטרטגיה השיווקית בחברה, או במילים אחרות לקחת חברה בתחום מסורתי ולהכניס בה טעם וצבע יותר מודרני. במבט לאחור, אני יכול להגיד שאין מקום ועיר מתאימה יותר לעשות זאת משנג’ן.

    יהיה זה שקר אם אגיד שחשבתי טובות על שנג’ן לפני שהחלטתי לעבור אליה. הייתה זו העייפות המנטלית משנחאי ( 3 שנים ), הסקרנות לגלות והאתגר לנסות משהו חדש שבגללם הסכמתי להצעה. לכן גם לא היו לי אי אילו ציפיות מיוחדות מהעיר. ידעתי שהיא קרובה להונג קונג, ממוקמת על שפת הים ושהיא שופעת במפעלים, אבל פה בערך זה גם נגמר, כל מה שגיליתי מעבר היה בגדר הפתעה. והיום, אחרי יותר משלוש שנים בעיר, אני יכול להגיד בפה מלא שההפתעה הייתה באמת גדולה. 

    כמי שגר, עובד, חי, נושם, ונהנה מסין במשך יותר מ 6 שנים, זכיתי להיות עד ולחוות את המעבר וההתפתחות שסין עברה בשנתיים האחרונות. ממדיניות כלכלית שבנויה על יצור וייצוא המוני במחיר זול, לכזו המונעת מצריכה, קדמה וחדשנות. מתאגידים ממשלתיים גדולים, לחברות הזנק קטנות, גמישות וחדשניות. ממנהלים בשנות ה50-60, ליזמיים בשנות ה20-30, ומעבר לעתיד.ֿ

    לפי מחקר של ״Mckinsey״ מ-2014, בהשוואה למדינות מפתחות אחרות כמו ארצות הברית, האיחוד האירופאי ויפן, שבה הצריכה המקומית תופסת נתח של 69%, 59%, ו61% בהתאמה צריכת הבית הסיני נמצאת עדיין בחיתוליה, רק 34%. לצד החיסרון, נתון זה מייצג גם פוטנציאל עתידי מזהיר שאסור לפספס. אם נוסיף על זה את ההגירה הפנימית ההמונית, לפיה בכל שנה 10 מיליון איש מהגרים מהכפרים לערים, ולפי הצפי של ״Mckinsey״ יגיע לאחוז תכולה של  בערך 60% ב-2020  מ-50% ב-2012, ואחוז גדול ממנו הינו חלק ממעמד הבינים והדור הצעיר, החדש והמבטיח של סין. 

    שנג’ן, ״עיר העתיד״ כמו שאני אוהב להציג אותה בפני חברי הישראלים, עם אחוז הצעירים שבה היא גם זאת שהכי מתאימה ומוכנה לעלות על הגל. אבל יותר מכל גל, האהבה, הערכה והאמונה הרבה שאני שומר לה נובעת יותר מכל מהקרבה והדמיון שיש בין העיר שנג’ן, למדינה שלי, ישראל,”Nation Startup”. 

     כמו שארץ ישראל הייתה עד 1948 רובה ככולה מדבר, כך עד לפני בערך 36 שנה, שנג’ן, או באואן כמו שהיא נקראה בעבר, הייתה כפר דייגים קטן הממוקם בדרום מחוז גוונדוג, עם לא יותר מכמה מאות אלפי תושבים. ככה זה היה עד 1979, אז דנג סיאופינג, שבדומה להרצל ובן גוריון, גם היה מנהיג גדול ואדם עם חזון, החליט להפוך את הכפר הקטן הזה לעיר גדולה עם עתיד מזהיר. ובכך תחת התווית של "אזור כלכלי מיוחד" (Special Economic Zone) שנג’ן של היום, היא עיר משגשגת הוכחה לכך שדנג סיאופינג ראה את הנולד.

     

    בתור העיר הכי צעירה בסין, עם ממוצע צמיחה שבמשך 30 השנים האחרונות נמצא באופן מתמיד מעל הממוצע המדיני, עם GDP לנפש ואחוז צריכה בין הגבוהים בסין, שנג’ן מושכת בו זמנית משקיעים וותיקים ויזמים צעירים. 

    ההזדמנויות העסקיות הם לא הסיבה היחידה לזרם הבלתי ניתן לעצירה של כישרונות צעירים, מפרובינציות סמוכות ורחוקות כמו הוביי, הונאן אנחויי,סיצ'ואן וגאנדואג. האקלים הנוח, הקרבה להונג קונג, הסביבה הירוקה, הים, ההרים, והמיתוג של העיר כ״עיר של מהגרים״ שניתנה לה כתוצאה מהחדשנות, האופי הצעיר והפתיחות שהיא מקרינה כלפי השונה, הופכת אותה ליעד המועדף בקרב הדור החדש של ילדי שנות ה-80 וה-90, אלה שרוצים להתקדם בקריירה, בלי לוותר על איכות החיים, ואיכשהו גם אם זה לא קל, לנסות ולמצוא את האיזון בין המקצוע לחיים הפרטיים, משהו ששנג’ן עושה טוב יותר מכל עיר אחרת בסין. 

    ולכן זה גם לא מפליא שכל אדם שתפגוש, בין זה הקולגה במשרד, המלצר בבית קפה או הבחורה בבר, הסיכוי שתפגוש מישהו מקומי, ״צבר״ כמו שאנחנו קוראים להם בישראל, הוא מאוד נמוך. כי שנג’ן כמו ישראל היא מקום מפגש של מהגרים. בסופו של דבר בואו לא נשכח שמהגרים זה המנוע של החדשנות. כי חדשנות נוצרת מחיבור של שתי נקודות שונות, כדי ליצור נקודה חדשה שלא הייתה לפני כן. כך יראה העתיד של שנג’ן, כמו שנראה ההווה בישראל, כמעט כל ילד יהיה בן לשני הורים שבאים משני מקומות שונים לגמרי (כי בסין כל עיר זה כמו ארץ עם תרבות ומנהגים משלה) ולכן יביא רעיונות ומחשבות שונות. 

    ״איש הממשל נמצא בבייגינג, הבוס בשנחאי והיזם בשנג’ן״, זה משפט נפוץ בקרב הסינים. ואכן כמו במשפט כך במציאות. לא במקרה הפכה שנג’ן, כמו ישראל ״לעמק הסילקון״ הסיני. קיימות שתי בורסות בסין, שנחאי ושנג’ן; הראשונה מיועדת בעיקר לחברות ממשלתיות, בנקים וחברות ביטוח, השנייה, נו תנחשו? נכון, חברות פרטיות בתחום הטכנולוגיה. ומבחר שלא חסר, ממציאות מדומה, אינטרנט, טכנולוגיות נקיות, חומרה ותכנה וסייבר. 

    מספיקה ארוחת צהריים אחת, באיזור ההייטק של שנג’ן, ליד האוניברסיטה של שנג’ן, כדי לעמוד על הייחודיות, הדמיון והפוטנציאל הטמונים בעיר. הייחודיות מערים אחרות בסין, הדמיון לישראל והפוטנציאל להתפתחות בעתיד.

    בשביל להבין את הייחודיות שקיימת בעיר, אפשר להשוות בין שנג’ן לשנחאי כמו שניתן לעשות בין סן פרנסיסקו וניו יורק. בתור אחד שחי בשתי הערים, מספיק ללכת ברחוב ולהתבונן באנשים ובצורת הלבוש שלהם בכדי להיווכח בהבדל. בזמן שבשנחאי, כמו בניו יורק כולם לבושים מכף רגל ועד ראש מחויטים בעניבה, בשנג’ן כמו בסן פרנסיסקו, כולם לבושים בגינס וטי שירט, או חולצת פולו במקרה הטוב. למה? בגלל שבניו יורק כמו בשנחאי מוכרים תדמית, בשנג’ן זה מוצר. וכשאתה מוכר שירות ולא מוצר, אנשים קונים את העטיפה ולא את מה שבתוכה. 

    איפה הדמיון לישראל? בשביל אחד שגדל בתל אביב, מספיק להסתכל למעלה לשמיים הכחולים, ימינה לים ושמאלה בצעירים שמסתובבים סביבך בטי שירט וגינס באמצע חודש דצמבר בכדי להבין את עד כמה המקום הזה, בין עם זה באקלים, במיקום או באווירה, מזכיר ודומה לישראל. 

    ומה עם העתיד? אם נסתכל אחורה ליום רביעי ה12 באוקטובר 2016 לטקס הפתיחה של שבוע היזמות של שהיה בעיר, חוץ מהמנכ"לים של אפל, טנסנט ועליבאבא היו גם ראש ממשלת סין לי קהצ'יאנג. בסין הגדולה כשראש ההמשלה בכבודו ובעצמו מגיע לבקר זה לא דבר של מה בכך. 

     אז מה כן אפשר ללמוד? או להסיק מזה? אולי אם נסתכל 36 שנים אחורה, אז לא היו ביקורים של ראשי ממשלה ולא 15 מיליון תושבים, אלא רק 30 אלף, ובמקום  צעירים עם פיתוחים טכנולוגיים חדישים היו דיגיים עם חקות. 

    אז כן למרות השוני הרב: בגודל, בתוכן ובאנשים, אין אנו יכולים להתעלם מנקודת דמיון אחת מאוד חזקה; כתוצאה מנאומו וביקורו של דנג סיאופינג, סין שעד ל-1979 הייתה בעיקר סגורה, נפתחה באופן רשמי למערב, ומשם ההמשך כבר ידוע, הגיעו 35 שנה של עלייה מטאורית לפסגה. כיום אנחנו ב-2016, ואומנם התוכן קצת שונה אבל התמונה הכללית מאוד דומה, גם פה מדובר בשנת מעבר, מעבר מייצור זול לעתיד של חדשנות בעלת ערך. ההבדל היחיד שהפעם זה לא דנג סיאופינג אלא אדם מכובד אחר עם חזון לא פחות גדול, להפוך את סין מכוח ייצור עולמי לכוח חדשנות עולמי. האם החזון שלו באמת יתגשם? עלינו לחכות ולראות, אבל אם לשפוט לפי התמיכה של הממשלה והמוטיבציה של העם אני מאמין שהחלום הסיני כמו החלום היהודי להקמת מדינת ישראל, סופו עתיד להתגשם. 

    הכותב הוא יזם ישראלי המתגורר בעיר שנג'ן