יפן: אחד מכל ארבעה קשישים מת לבד בביתו

מאת: Other, תרגום: סו' ג'יה, ליאת סוזנה
  • יפן ידועה אמנם כמדינה עם תוחלת החיים הגבוהה ביותר בעולם, אך על ההישג המכובד הזה מאפילה בעיה חמורה שמאיימת קשות על יציבותה של החברה היפנית- בעיית הזדקנות האוכלוסייה. אחוז הקשישים באוכלוסיה היפנית נמצא כיום במגמת עלייה מתמדת, כשאחד מבין חמישה יפנים הוא בן 65 ומעלה. אחת מתוצרי הלוואי של בעיית הזדקנות האוכלוסיה היא התופעה של קשישים אשר מתים לבד בבתיהם. על פי הנתונים הסטטיסטיים שפירסמה הממשלה היפנית בשנה שעברה, אחד מכל ארבעה קשישים מתו מוות בודד וערירי. תופעה זו נפוצה בעיקר בערים הגדולות, כשבטוקיו לבד מתו בשנת 2008 מעל ל- 2,000 קשישים מבלי שאף אחד יהיה לידם.

    יותר ויותר קשישים ביפן חיים לבד. בסקר שנערך בחודש פברואר השנה התגלה כי כ-70% מבני ה-60 ומעלה ביפן סובלים מבדידות קשה, ומעל ל-40% מהם חוששים שהם יסיימו את חייהם לבדם. מעל ל-2.7 מיליון מקרב אוכלוסיית הקשישים שחיה לבדה זקוקים כיום לסיוע והשגחה מיוחדת במידה זו או אחרת. הם נתונים במצוקה רגשית, סובלים מבדידות והזנחה וחלקם אף חי בתנאי סיכון פיזי. בעת מחלה אין מי שישגיח ויטפל בהם וכשהם עוזבים את העולם אף לא אחד מבני קרוביהם נמצא לידם. חלק גדול מהמתים מתגלה רק כאשר גופותיהם כבר במצב של ריקבון מתקדם. המצב הוא כל-כך חמור עד כדי כך שחלק מהקשישים מעדיף להיכנס לבתי הכלא. מאז שנת 1991 החלה עלייה חדה בשיעור האוכלוסייה הקשישה בבתי הכלא, כשמספר בני ה-60 ומעלה שילש את עצמו תוך עשור.

    70% מבני ה-60 ומעלה סובלים מבדידות ומצוקה רגשית קשה

    מדוע, אם כן, התופעה הזו התפשטה למימדים מדאיגים שכאלה? המומחים מצביעים על מספר גורמים עיקריים. הראשון שבהם הוא העובדה שביפן לא נהוג לשלוח את הקשישים לבית אבות או מוסד סיעודי אחר, משום שנוהג זה נתפס כדחייה ונטישה. מצד אחד, הילדים אינם אינם מוכנים לשלוח את הוריהם לבתי אבות, אך מצד אחר הם אינם יכולים לפנות זמן לטפל בהוריהם ולסעוד אותם, מכיוון שהם בעצמם נתונים תחת לחץ קיומי קשה. הקשישים בעצמם, גם אם הם מודעים לצורך במסגרת מוסדית, מעדיפים להישאר בביתם הישן והמוכר.

    הגורם השני הוא תוצאה ישירה של המצב הכלכלי במדינה והלחץ הנלווה אליו. מאז התפוצצות הבועה הכלכלית בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת והמיתון הגדול שבא בעקבותיה, יפן חווה משבר כלכלי חמור וקשה שאת השלכותיו ניתן לזהות בכל תחומי החיים. ההתמודדות עם הקשיים והלחצים בחיים בכלל ובעבודה בפרט, הביאה לכך שאנשים רבים בחרו לא להתחתן. אלה מביניהם שכבר יצאו לפנסיה מוקדמת, הפכו כבר לחלק מקהילת האנשים הבודדים שהולכת וגדלה מיום ליום.

    בספטמבר אשתקד הודיע ראש הממשלה היפני יוקיו הטוימה שבכוונתו להוביל רפורמה חדשה לפיה כל מי שאינו זכאי לקבל קצבת פנסיה, או כל קשיש אשר עדיין נמצא במעגל העבודה אך מקבל שכר נמוך, יזכה לסיוע ממשלתי של 765 דולר בחודש. הודעתו עוררה גל של התנגדות בקרב האוכלוסיה הצעירה יותר, משום שהיא זו אשר תצטרך לשאת בנטל מימון מערכת הפנסיה החדשה.

    מאז שנות ה-80 יצאו ממשלות יפן לדורותיהן בהבטחה להמציא פתרונות לתופעת הקשישים העריריים במדינה. מאז שנת 2000 החלה משרד הרווחה להנהיג מערכת של ביטוח סיעודי. במקביל, הממשלה ביצעה תיקונים בחוק ביטוח הקיצבאות שיאפשרו לעובדים שיצאו לפנסיה לחזור אל שוק העבודה, לפחות במשרה חלקית, ברמות שכר נמוכות יותר. היא אף מנסה לנקוט באמצעים להעלות את גיל הפרישה לגמלאות. ממשלת יפן אף יזמה בשנים האחרונות את הקמתם של מרכזי גיל-הזהב ברחבי המדינה, שמסייעים בעיקר במציאת עבודה לקשישים שכוחם עוד במותניהם.

    העובדה שהממשלה נוקטת באמצעים אשר מאפשרים לאוכלוסיה הזקנה להמשיך ולעבוד עוד מספר שנים למחייתה, אכן מצליחה להפחית את הנטל הכלכלי שעל כתפיה בתשלום קצבאות הפנסיה. אך בכל הקשור במציאת פתרון לבעיית הקשישים העריריים שמתים לבדם בבתיהם, הממשלה מוכיחה עצמה חסרת אונים לחלוטין. בשנים האחרונות החלו תושבים במספר שכונות בטוקיו ליזום בעצמם פעילות להגברת המודעות לתופעה. הם דואגים לבקר מדי פעם בבתיהם של שכניהם הקשישים ועושים כל שביכולתם על מנת לדאוג למחסורם של אותם קשישים שאין להם משפחה שיכולה לדאוג להם. על אף שפעילות זו מתקיימת בקנה מידה קטן ועדיין לא ברור עד כמה היא אפקטיבית, מדובר ביוזמה מבורכת של אזרחים טובים שמאפשרים לפחות לחלק קטן מאותה אוכלוסיה ערירית לחיות את השנים שעוד נותרו לה במעט כבוד.