השיבה הביתה

  • ב"ה

    השיבה הביתה

    הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים

    שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ  הָלָכְתְּ(י)

    שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה׃

    ירמיה ל״א, כ,

    זו אינה הפעם הראשונה שדרכתי על רצועת השטח הצרה הזו. שגודלה אך ורק בגודל של עיירה סינית, ומכילה יותר אנשים מהונג קונג, היא הכיוון אליו אני מביטה במהלך כל שקיעה, הפינה הכמעט עלומה על המפה שאותה אצבעותיי מלטפים, זו הייתה מרכז היקום כאשר העולם עדיין היה צעיר, ותהיה יעדם של כל המאמינים לנצח נצחים: היא נקראת ארץ ישראל.

    באופן מוזר, הפעם הזו, כשאני מגיעה לארץ בשביל לימודים, זה לא מרגיש כמו עוד מסע, אלא כשיבה הביתה.

    שבועות לפני הגעתי לארץ, הוצפתי מהתרגשות, אך לעיתים קרובות יותר מדאגה וחרדה. חששתי שישראל קיבלה הערכה וסיקור מופרז, התייחסות בלתי פרופורציונלית בהתאם למידותיה על ידי מבקרים רדודים. מה יהיה אם אמצא בה רק יופי חומרי שטחי, אך מעט מאוד איכות רוחנית? מה אם יהיה זה מקום נעים לטייל בו, אבל מה שאראה זה לא יותר מאשר נוף מקסים? מה יהיה אם אגלה שהארץ המובטחת של התנ"ך פשוט חושפת כמה ריקניות הבנותינו על אסתטיקה יכולות להיות?

    עם זאת, כאשר קו החוף הישראלי הופיע מחוץ לאשנב, תחושת שלווה שאבדה זו מכבר צפה ועלתה ואיתה גם השמש הלבנטינית.

    מוסכמה ידועה היא שאדם ירגיש רגוע כאשר הוא ימצא את אהבתו האמיתית. והיא נכונה. כך בדיוק הרגשתי כאשר התקרבתי לארץ הקודש: למטה, מלחמות נלחמו, לבבות נשברו, ערים נחרבו. חיים התחילו והסתיימו. אבל כל מה שראיתי היו גלי הגאות והשפל שחיבקו את שפת הים בן אלפי השנים, כמו גם הנופים הססגוניים שהאירו את המדינה שזה לא מזמן רב נולדה מחדש.

    השלווה אפפה אותי ברגע שהגעתי לארץ, שם גורדי שחקים מודרניים ואדריכלות הבאוהאוס מנוקדים בבתי כנסת צנועים, עם תרבויות מגוונות שצפות על האספלט ומסתחררות בסמטאות. התבוננתי בשתיקה. אין צורך להכביר במילים כדי לתאר את ההוד וההדר החיצוני והפנימי של ישראל. זה יהיה יומרני ומתנשא מידי מצידי לשבח את הפלא הזה.

    כיצד אתאר למישהו אחר את רגשותיי כלפי ארץ ישראל? זאת תחושת התחייה לאחר הסבל הגלות הבלתי נתפס לא בעט ולא ברעיון, לצד הסבל מזיכרון האהבה הנכזבת, כשעדיין הנאמנות לאהבה הראשונה פיעמה בקרבם בעוז, האמונה האיתנה שהאהבה הנכזבת במשך שנים כל כך רבות, שוב תשוב, כדבר נביאי ה', והאוהבים שבו אל אדמתם, כמו שלכות המתרפקות אל האדמה, וכמו גלים השבים אל חוף מבטחים.

    לכל אחד יש שאיפה בלתי מוסברת כזו או אחרת, אבל מעולם לא חשבתי שאוכל להרגיש געגועים הביתה אל מקום שאיתו לכאורה אין לי קשר מולדת או דת. לרוב חובבי ישראל יש סנטימנטים דתיים או מורשת יהודית, ואילו אני מולדתי ומורשתי היא של עם ללא אמונה דתית מובהקת. מבחינת אותם חובבי ישראל יש להם אפילו סוג של מחויבות פנימית לאהבה הזו, יש להם די סיבות לכך, יש להם אהבה הגיונית ורציונלית לארץ הזו. אבל במקרה שלי, איני יכולה אפילו להסביר מדוע בחרתי בארץ זרה זו. האם אכן זה רק בגלל הקסם שנחרט באבני הריצוף שעליהם דרכתי, והזוהר שנמס בכל נשימה שלקחתי. ואולי זה דווקא בגלל הסוד אפוף הנהגה שמימית מאחורי כל הניסים של העם הזה העתיק וצעיר כאחד, איזושהי תעלומה שבני התמותה הרגילים לא יוכלו להבין.

    לפני שהגעתי לארץ, חשבתי שאתרשם מקסם החיים האנושיים, אך למרבה הפלא התברר כי הוקסמתי הרבה יותר מנופי השממה של ארץ קדומים זו. נוף שיד האדם המודרני לא ניסתה להסתיר את הביטוי השמימי שלו, זו היא השממה שהצמיחה את אבות האומה היהודית הייחודית ככוכב עולה מתוך התרבויות השמיות, ומסתבר כי דווקא אותו מדבר צחיח בו שולט הטבע במלוא תפארתו חסר המעצורים, הוא המקום היכן עשויה נשמת האדם למצוא את עצמה האמיתי שלה.

    האבות המייסדים של בני ישראל, עברו נדדו וחיו במדבריות בעידנים אפלים, כך שניתן להניח כי חותם הנוודות על כל קשייו וזיכרונותיו מוטבעים הם באופי הלאומי, עד שהועבר כך מדור לדור.

    אולם לאור זאת עדיין יש לתהות, האם באמת כל זה מסתכם במין עקשנות על חיי מדבר ומרחבי טבע עקב הנסיבות של שורשי האומה? או שהכל נובע דווקא מתוך בחירה חופשית ומודעת של אמונה בארץ המובטחת? האם הן החלטותינו שקובעות מי אנחנו, או נסיבותינו? האם באמת ניתן לחשוב שאנחנו מוגדרים ומתוכנתים רק על ידי הסובב אותנו? לא פחות ולא יותר? הבזאת תסתכם מהות האדם.

    כשאני בישראל, יש בי שני זהויות , מצד אחד יש לי הרגשה שאני ממלאת תפקיד של זרה. כי הסיני שבי כלוא בשממון, אפוף תחושה של בדידות עזה.

    ומאידך, בשנתיים האחרונות של לימודיי העברית, המאמץ לחיות כמו ישראלית והניסיון לחקות את מחשבותיהם, נטש אותי הסיני העצמי שלי ואיפשר לי להשקיף מבחוץ ולבחון את מולדתי עם נקודות מבט חדשות. אבל באותו הרגע, לא יכולתי להסתגל למסורות היהודיות בכנות, או להתקבל כאחת מהם.

    לפעמים הדיכוטומיות הזו בתוכי מבלבלת אותי, וגורמת לי לנדוד ולאבד את דרכי בין שני סוגים של חינוך, מנהג, סביבה ואופי. מסתבר כי אדם יכול די בקלות להשקיף כעובר אורח ואף להשתתף ברמה כזו או אחרת בחוויה, אך בקושי הוא יכול לבחור צד.

    ובמחשבה שניה, אולי מוטב שכך, להיות זרה לעולם וגולה בארץ, לנצח להיפרד מהסכסוכים המלווים את שיבת היהודים לארצם בינם לבין בני אומות אחרות, להשיל מזהותי את הכאב והדמעות של מקום אחד ואחר.

    נותרו עוד שמונה חודשים לפני, אבל כבר התחלתי להתגעגע לישראל. אף פעם לא אהבתי סיומים ותמיד אני משתדלת לחיות את ההווה, וכל עוד אני עדיין כאן אני מנסה לזכור כל התפתלות ברחובות הסואנים על הר הכרמל, אני משתוקקת שקו הרקיע של תל אביב יקועקע על ליבי, אני כמהה שעיניי יאירו כמו האור הרך והמרגיע של הירח העולה מן הכותל. אני מנסה לתפוס ולחקוק בלבי כל רגע, כי אני יודעת טוב מדי כמה תהיה קשה תחושת ההחמצה של אחר הפרידה אילו רק יכולתי להספיק עוד.

    בעיניי, להתכונן לסיום נראה לי בזבוז זמן, או חולשה. אבל כנראה מה שהופך את הסוף לכל כך עוין כי הוא תמיד שם. תאריך העזיבה שלי לא מרפה ממני בחלומותיי כשאני עומדת לעבור עוד לילה אחד. למרות שניסיתי לשכנע את עצמי שהסוף עדיין רחוק, אבל הוא אופף אותי, ללא כל כוונה להרפות.

    אני מביטה קדימה, יש עדיין כל כך המון חן בשפה העברית שטרם נקלט; כל כך המון מסתורין בלתי פתור במאות העבר והעתיד; וכל כך המון פלאים ישראליים נסתרים בשממה בלתי ידועה העומדת עדיין לפנינו.

    המשיכה כאתגר לפצח קסם מסתורי שעדיין לא נשלם פתרונו יתכן כי נבראה כמטרה לגרום דווקא שלמות, יש בה מטרה אפשרית של חיבור בקלות בין סגנונות תרבויות שונות ואנשים שונים.

    יש בה גם מטרה של קשר יותר אינטימי בין אדם ובוראו, עצירה והתבוננות הם בעלי משקל מהותי בחידוש הקשר הזה ובהירותו בחיי היומיום.

    ויתכן בהחלט, כי התצריף ההרמוני האחדותי של כל הבריאה המופלאה הזו הוא כל אותם הרפתקאות לא גמורות של כל אדם יחיד באשר הוא המתלכדות לכדי תמונה אחת מושלמת, וכל יחיד מאתנו היוצא אל המסע לעצור ולהתבונן במסעו האישי ובתכלית בריאתו וקיומו בוחר מתוך כוח הבחירה המודעת והחופשית שהוענקה לו  בדרך הקובעת מי הוא, מה תיקונו, ומי הוא יהיה בתוך כל הפאזל הזה.

    אני בוחרת לדבר עם ענקי רוח מדורות קדומים בשפה עתיקה כימי העולם עצמו. אני בוחרת לגלות את גדלות האמת של ההיסטוריה היהודית שמית מתחת למסווה מתעתע. אני בוחרת בקדושת ארץ ישראל  כגורלי.

    זו אינה הפעם הראשונה שהגעתי לארץ, וכנראה גם לא תהיה האחרונה שלי.