הר ווטאי: בין הרים ונזירים

  • כתב וצילם: יואב וולנסקי

    אי שם באמצע הדרך בין בייג'ין לטאי-יואן, במחוז שאנסי, מתנשא לו הר וו-טאי (Wutai shan, בסינית: 五台山, מילולית: הר חמש הרמות). כפי שמסגיר שמו, להר חמש פסגות, אחת לכל אחד מרוחות השמים ועוד אחת במרכז.

    הר ווטאי מרוחק כ-6 שעות נסיעת רכבת קצרה מבייג'ין. בעוד שמרבית מן המטיילים הזרים נוטים לפסוח עליו בהחפזם ליעדים דרומיים יותר כמו פינג-יאו או סיאן, ההר מושך אליו המוני עולי רגל סינים בהיותו אחד מארבעת ההרים הקדושים על פי הבודהיזם הסיני.

    40 הדקות שארכה נסיעת המיניבוס מתחנת הרכבת של וו טאי שאן נתמתחו כמו טיפוס נצחי, כשהנהג מדהיר את הרכב באדישות אל תוך מעטה של ערפל מאיים. מזג האוויר פה כמעט תמיד קר, והענן שעטף את ההר באותו הבוקר ולא הותיר שדה ראייה של יותר מ-20 סנטימטרים מעבר לשמשת הרכב. גם בלימת הפתע שהצילה אותנו מהתנגשות עם דחפור, לא מנעה מן הנהג להמשיך ולשעוט במהירות של 60 קמ"ש על פיו של מצוק אל עבר הלא נודע. לבסוף הגענו בשלום לכניסה לאיזור ההר, ותעודת הסטודנט שנשאתי עלי הוכיחה את עצמה שוב כשימושית והקנתה 50% הנחה מן המחיר המלא.

    נזירים מתהלכים להנאתם באיזור המקדשים בהר ווטאי

    מעט לאחר מכן הגענו לכפר טָאיהוּאָי, המשמש כבסיס יציאה למנזרים באיזור. ניתן למצוא בו מסעדות, מלונות, חנויות מזכרות למכביר והרבה נזירים ונזירות גלוחי ראש. יש גם אינטרנט-קפה אחד, ללא קפה, אבל עם שולחן סנוקר.

    בהר ווטאי פזורים 53 מנזרים עתיקים, אשר בשנת 2009 הוכרזו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. בימי שושלת טאנג, המנזרים בו היו נפוצים הרבה יותר והמקום היה מרכז פולחן בודהיסטי של יבשת אסיה כולה. מתקופת שושלת מינג, אז החלו לפקוד את המקום עולי רגל בודהיסטים רבים המשתייכים לזרם הטיבטי, החל ההר לקבל מעמד של מקום פולחנו הקדוש של מנג'וסרי (מסנסקריט: Manjusri, במנדרינית: Wenshu pusa בסינית: 文殊菩萨). מנג'סורי הוא הבודהיסטווה של החכמה הנשגבת, ואפשר למצוא את פסליו ברבים מן המנזרים.

    מנג'וסרי פורש 1,000 זרועות וזוקף 15 ראשים

    מפאת קוצר זמן וקורטוב של עצלות, החלטתי לוותר מראש על רעיון ההעפלה לאחת מפסגות ההר. במקום זאת, יצאתי לטיול רגלי בכפר ובסביבתו בחיפוש אחר מנזרים ונזירים מעניינים. לאחר הצטיידות במים וחטיפים, בחרתי באקראי מקדש שהופיע על המפה ושמתי אליו את פעמי.

    מימין: אשה מניחה קטורת במקדש סיאן טונג. משמאל: אחדים מתוך רבבת פסלוני הבודהא הזעירים המקשטים ביתן בסגנון שושלת מינג
    מימין: אשה מניחה קטורת במקדש סיאן טונג. משמאל: אחדים מתוך רבבת פסלוני הבודהא הזעירים המקשטים ביתן בסגנון שושלת מינג

    התברר שמקדש סיאן טונג (Xiantong si, בסינית: 显通寺) היה בחירה מוצלחת. מלבד זאת שהוא ניחן בארכיטקטורה טיפוסית למנזרים בודהיסטיים סיניים, הוא גם היה מעוטר בפגודות מוזהבות שהחזירו את הֶבהֵק השמש ושטפו את הנוף האפור באור יקרות. נזירים התפללו בגפם בחדרוניהם או בהיכל גדול יחד עם שאר הקהילה. בחוץ עמד ביתן מיניאטורי בסגנון שושלת מינג אשר את קירותיו הפנימיים ממלאים אינספור פסלונים זעירים של בודהא, וב"היכל מנג'וסרי" הזדקף פסלו של האל כשהוא פורש אלף ידיים לכל עבר.

    מימין: ביתן מוזהב בסגנון שושלת מינג. משמאל: מבקרים את הבודהא
    מימין: ביתן מוזהב בסגנון שושלת מינג. משמאל: מבקרים את הבודהא

    佛, הסימניה של בודהא ובודהיזם

    מקדש סיאן טונג: פגודות מוזהבות וארכיטקטורת מקדשים טיפוסית
    מקדש סיאן טונג: פגודות מוזהבות וארכיטקטורת מקדשים טיפוסית

    יציאתו האחורית של המקדש הייתה רועשת ומלאת פעילות מאחר שקבוצת שחקנים מתיאטרון אקרובטי עמדו להתחיל את הופעתם. השחקנים והשחקניות כבר היו לבושים ומאופרים למשעי, וקשה היה לומר מי מהם היה מי. לאחר שיחה קלילה איתם המשכתי אל המנזר הבא, שבכדי להגיע אליו נדרשתי לקחת את אחד מן האוטובוסים בפארק שמסיעים ללא תשלום מבקרים בין המקדשים השונים.

    תיאטרון רחוב בין מקדשים

    הגילוי המפתיע שמקדש זה שוכן בראשה של פסגה בזעיר אנפין לא שבר את רוחי (פסגת דאי לוּאוֹ, Dailuo ding, בסינית: 黛螺顶). אחרי הכל מדובר ב-1,080 מדרגות "בלבד" שאיתן גם נזירים קשישים מצליחים להתמודד; 1,080 מדרגות, עשר מדרגות לכל חרוז במחרוזת התפילה הבודהיסטית. האמת היא שהיו שם קצת יותר.

    נזירים מטפסים אל מקדש דאילואו
    נזירים מטפסים אל מקדש דאילואו

    בדרך למעלה נתקלתי בנזירים רבים. חלקם היו ישובים כנגד קיר שחסה עליהם מפני השמש הקופחת, וחלקם טיפסו גם הם, באיטיות משוועת, מדרגה אחר מדרגה, כשהם עוצרים כל כמה צעדים ומשתטחים בטקסיות מוקפדת. חלקם גם פשטו את ידם וביקשו כסף. הם היו עטויי גלימות בצבע תכלת או בז', ואחדים מהם התעטרו בשרשרות תפילה על צווארם. רוכלים פקדו את צידיו של גרם המדרגות האינסופי והציעו תכשיטים, קטורת ופסלי בודהא.

    נזירים מטפסים אל מקדש דאילואו

    העלייה ארכה כשעה, וככל שעברו הדקות כך הפך הנוף פנורמי יותר. בהר וו-טאי נתקלתי לראשונה בתופעת "השארת המנעולים" ההמונית, שאופיינית בעיקר לאתרי עליה לרגל מפורסמים; על השלשלות שתחמו את שביל הטיפוס תלויים אשכולות על גבי אשכולות של מנעולים, שהושארו על מנת להנציח את אהבתם של זוג אוהבים כזה או אחר. מעט מן המנעולים היו עדיין מבריקים ונדמה היה שהושארו שם יום קודם לכן, אולם רובם המכריע היו בלויים ומכוסי חלודה, כאילו באו לספר משהו על טבעם של קשרים רומנטיים.

    אשכולות של מנעולים במצב בלאי מתקדם

    בראש גרם המדרגות ניצב לו המקדש. בפתחו עמד נזיר זקן, ובירך לשלום בניב מנדריני מקומי את המבקרים הנוהרים פנימה. נזיר צעיר ממנו ישב לצדו וגבה מהם 20 יואן עבור כרטיס כניסה. הנזיר הזקן גילה התעניינות רבה ב"ניב המנדריני המקומי" שלי, וכאשר סיפרתי לו מהיכן אני ומהו מוצאי ארשת פניו נתמלאה פליאה. הוא מיהר אל תוך המנזר וחזר כעבור כמה דקות עם מספר חפצים שהוענקו לי במתנה: ספר בסינית עם דרשות בודהיסטיות, צמיד חרוזים, חבילת עוגיות ושתי בננות. לא הבנתי מדוע זכיתי לכבוד והרגשתי מעט נבוך, אבל לקחתי בכל זאת. בכל זאת, הטיפוס הזה לא היה קל. במנזרים בודהיסטים נהוג להשאיר מנחה למרגלותיהם של פסלי הבודהא השונים, אשר בפועל משמשת כתרומה לנזירים, וכנראה שמה שניתן לי הוא מתת שנגזל מפסל כזה או אחר.

    תמונת נוף פנורמית ממקדש דאילואו

    אחרי סיבוב קצר במקדש והשתתפות בתחרות ספונטנית של "השחל את המטבע" (בה יש לזרוק מטבע לגובה ולקלוע אותו אל תוך חריץ קטן באחד הפסלים – למעשה זהו עוד סוג של תשר נזירי), עזבתי והתחלתי את המסע מטה. כשכבר הייתי בטוח שהיום בא אל קצו, קוף בחליפה צהובה היה הדבר האחרון שציפיתי להיתקל בו. הבעלים המנומנם של הקוף היה אדיש נוכח התגודדות הקהל סביבו ונראה היה כאילו כלל לא הרגיש שיש עליו יצור שעיר שמזנק מכתף אחת לאחרת ומדי פעם גם מושך את אזניו. הוא אפילו לא דרש תשלום על ליטוף או צילום. על כובעו של הקוף הייתה רקומה הסימנייה "佛" שמשמעותה בודהיזם ובודהא, ולמעשה כל חזותו הייתה סוג של מחווה לדמותו המפורסמת של הקוף הגיבור מ"המסע למערב".

    מימין: הקוף מבריח מלטף טורדני. משמאל: פגודה מוזהבת במקדש סיאן טונג
    מימין: הקוף מבריח מלטף טורדני. משמאל: פגודה מוזהבת במקדש סיאן טונג

    הר ווטאי הוא שילוב מרתק של טבע, היסטוריה ורוחניות. על אף היותו יעד תיירות מרכזי, הוא עדיין מאפשר הצצה אל תרבות נשכחת ומעניק הרגשה של שלווה שמימית.

    הגעה: מחירה של רכבת מבייג'ין הוא כ-50 יואן למושב קשה וכ-100 יואן למיטה קשה ואורך זמן הנסיעה הוא בין 6-7 שעות. שם התחנה הוא וו טאי שאן (Wu tai shan, בסינית: 五台山) נכון לזמן כתיבת שורות אלה אין רכבת ישירה מסיאן לתחנת וו טאי שן ויש להחליף רכבת בטאי יואן (Tai Yuan, בסינית: 太原), שהיא מרחק של כ-3 שעות נסיעה מהר ווטאי. יעד טיול מומלץ נוסף באזור הוא פינגיאו.

    לינה: בטאיהואי אכסניות ומלונות בכל הרמות. מחיר חדר לזוג באכסניית 3 כוכבים ינוע סביב 150 יואן, בעוד שחדרון מעופש עם מיטה ומקלחת, לתרמילאים חסכניים, יעלה כ-40 יואן לאחר מיקוח.

    מתנות קדושות