הרהורים על מהפכה

מאת: China Radio International, תרגום: סי סיאוצ'י, ליאת סוזנה
  • במאמר שפירסם בעיתון העממי בתחילתה של המאה ה-20 התייחס אבי הרפובליקה הסינית, סוּן יאטסן (孙中山, בהגייה הסינית: סון ג'ונגשאן), להתפוררותו של מערך השלטון האימפריאלי של סין ולידתה מחדש כמדינת לאום מודרנית. לדבריו: "עידן חדש החל מאז שלהי המאה ה-18, ועימו מגמה הולכת ומתחזקת של תמורות מסעירות שהביאו להתמוטטותם של משטרים אוטוקרטיים מדכאים ברחבי העולם ולצמיחתם של מדינות לאום ריבוניות."

    הוא הוסיף: "המאורעות הגורליים שהתחוללו במאה השנים האחרונות עולים בחשיבותם על כל אשר התרחש באלפי השנים שקדמו להן. כעת הבשיל העולם לתקופה חדשה ופוריה ואיתו גם התבונה והיצירה האנושית. בניגוד לעבר, המאה ה-20 מעמידה את האדם והאזרח, רווחתו וזכויותיו במרכז."

    ראשיתה של המאה ה-20 היתה תקופה מכוננת בחייה של האומה הסינית. באותם זמנים נדמה היה כי גורלה ועתידה נתונים הם בכפיו של אדם אחד, מהפכן שהחליט לקרוא תיגר על סדרי העולם שהונהגו עד אז ולשחרר את עמו מכבלי הפיאודליזם החשוך. אדם אשר ניצח על המעבר מאימפריה למדינת לאום. סון וחברי התנועה המהפכנית שהוביל הבינו כי חיסולו של מוסד הקיסרות היה תנאי הכרחי להישרדותה של סין כמדינה, לאחר שזו הפכה לזירת התגוששות בין המעצמות האימפריאליסטיות.

    את חזונו בדבר עתידה של האומה הסינית תימצת סון ברעיון "שלושת העקרונות של העם", פילוסופיה פוליטית פרי פיתוחו אשר סיפקה את התשתית עליה גובשו עקרונות המהפכה. משנתו החברתית שילבה בין כלכלת רווחה קפיטליסטית ומשטר סוציאל-דמוקרטי, העמידה את האדם במרכז וקראה לפעול למען זכויותיו הבסיסיות ביותר. כשהוא סופג השראה מרעיונות מערביים, קרא סון להנהגתן של רפורמות מקיפות ומודרניזציה בכל תחומי החיים.

    הפעם הראשונה בה הציג את תורתו היתה עם הקמתה של "אגודת בעלי הברית" אשר חבריה היו סטודנטים סינים אשר למדו באותה העת ביפן. שלושת העקרונות אותם ניסה לקדם היו לאומיות, זכויות האזרח (או דמוקרטיה) וסוציאליזם (או מה שמכונה "רווחת העם").

    חבריו ושותפיו של סון שבו למולדתם והחלו להפיץ את רעיונותיו בקרב האליטה הסינית וכך למעשה זרעו את זרעי ההתנגדות והתסיסה שהובילו בסופו של דבר להפלת שלטונם של בני המנצ'ו.

    עקרון הלאומיות

    נדמה כי מרבית המחקרים הנעשים על מהפכת סינגהאי מתמקדים בעיקר בנסיונותיהם של סון וחבריו לערוך דה-לגיטימציה לשליטיה הזרים של שושלת צ'ינג המנצ'ורית ובשינוי השיח שהיה מקובל דאז, לפיו הזהות הסינית היא תרבותית ביסודה ולא אתנית או גזעית.

    מעטים הם החוקרים שהציעו ניתוח משלהם ל"רפובליקת חמשת הלאומים" אשר הוקמה מיד עם חיסולה של השושלת. על מנת להביא את שלטון המנצ'ו אל קיצו, העלו האינטלקטואלים הסינים בראשות סון על נס את תפיסת הדרוויניזם החברתי ואת מושג הגזע והלאום. הם קבעו כי ישנו לאום אחד, עם מאפיינים גזעיים זהים וזהות משותפת, אשר מתפקד כקבוצת הרוב באימפריה הסינית. מכאן שכל מי שאינו חלק מאותה קבוצת לאום אינו ראוי להיחשב סיני, ובטח ובטח לא יכול לעמוד בראשות האימפריה.

    אך מיד לאחר שהשושלת נפלה, השתנה השיח באחת ושב להתבסס על אותם רעיונות כבעבר, אלה אשר גרסו כי הזהות הסינית היא תרבותית מטבעה. המנהיגים החדשים הכתירו את סין כישות הטרוגנית מולטי-לאומית, בה כולם שייכים לאותו הלאום - "ג'ונג-הואה" (中华民族). אך בתוך אותה "פאן סיניות" שניסה סון לקדם, היתה חלוקה לתת-לאומים, מיעוטים אתניים אשר אמנם נשאו מאפיינים שונים מלאום ההאן, אך עדיין היו חלק בלתי נפרד מהלאום הסיני, ובכך גם מהמדינה הסינית.

    המפכנים בראשות סון אימצו שוב אל חיקם את בני הלאום המנצ'ורי וקבעו כי גם הם, יחד עם הלאום הטיבטי, הלאום המונגולי ולאום ההוּי, הם חלק בלתי נפרד מהאומה הסינית.

    לוחמי המהפיכה

    אותו דור של מהפכנים השקיע מאמצים בבנייתה של זהות סינית לאומית פוליטית אשר תשמש כריבון, לאום המדינה. על אף שרפובליקת חמשת הלאומים לא האריכה ימים, לא ניתן להתעלם ממפעלם ומתרומתם האדירה של סון וממשיכיו בהפיכתה של סין לישות המשלבת בתוכה רב-גוניות תרבותית עם תפיסה קולקטיביסטית וסולידריות חברתית וערכית.

    לאחר הקמתה של "סין החדשה" (הרפובליקה העממית של סין) בשנת 1949, רשמה ההנהגה הסינית הישגים כבירים בקידום עקרונות של אחדות ושיוויון בין הלאומים השונים המרכיבים את האומה הסינית. לאמיתו של הדבר, במהלך "פרוייקט הזיהוי שמטרתו היתה לסווג את הקבוצות האתניות במדינה, העניקה המפלגה הקומוניסטית הכרה ל-56 לאומים שונים ובמקביל השקיעה משאבים רבים בפיתוח כלכלי ותרבותי באזורים בו אלה מתגוררים.

    עקרון זכויות האזרח

    בתקופתו של סון יאטסן החלו להישמע קריאות לשוויון, צדק ודמוקרטיה. מהפכת סינהאי אמנם הניחה את אבן הפינה להקמתה של הרפובליקה הראשונה בתולדותיה של יבשת אסיה כולה, אך שנים קודם לכן, בשנת 1906, סון קרא להקמתו של מנגנון שליטה אותו כינה "חוקת חמשת הרשויות". הרעיון היה לכונן חוקה שבה שלושת העקרונות של העם יהיו העקרונות המנחים. הוא דיבר על הפרדת רשויות השלטון וחלוקה ברורה של הסמכויות באופן שימנע ריכוז גדול מדי של כוח בידי גורם פוליטי אחד או שימוש לרעה בסמכויות השלטון. 14 שנים חלפו עד שסון הצליח להביא חלק מרעיונותיו מתיאוריה למעשה ודבריו לבשו מסגרת ארגונית קונקרטית, במידה כזו או אחרת.

    אך סון יאט-סן לא הצליח להוציא לפועל את תכנית הפרדת הרשויות. חסידי המשיחיות הליברלית והרוח הדמוקרטית שהניעה את גלגלי המהפכה לא יכלו אל מול חמדנותה של המפלגה הלאומית בראשות צ'יאנג קאי-שק ורצונה להנהיג משטר דקטטורי בכוח הזרוע. בסופו של דבר צ'יאנג נמלט יחד עם רעיונותיו לטייוואן ורק לאחר מותו הצליח בנו, ג'ינג-ג'ואו, לשים קץ לאותו "מופע היחיד" שהחל אביו וליישם בפועל, אם כי באופן חלקי, את עקרון "חמשת הרשויות" בטייוואן.

    עקרון רווחת העם

    רווחת העם היה העקרון הכי פחות אטרקטיבי בתקופה בו הוא הועלה על ידי סון, בייחוד בעיניה של האליטה, אשר תפסה את החלל שהותירה החצר הקיסרית. בהשראתם של הוגי דעות ליברלים כדוגמת הנרי ג'ורג' (מחבר הספר "קידמה ועוני") וג'ון סטיוארט מיל (מייסדה של הסוציאל-דמוקרטיה), דיבר סון על רפורמות אגרריות וחלוקה שווה של אדמות והתריע מפני הסכנה הקיומית המתקרבת ובאה לאור התרחבותם של הפערים הכלכליים בחברה הסינית. סון האמין בכוח השינוי של מהפכה פוליטית-חברתית ארוכת טווח, אך לא זכה לראות את תוצאותיה בימי חייו. במציאות היה זה מאבקם של הקומוניסטים אשר חולל את השינוי המיוחל.

    היום, לקראת שנת המאה למהפכה ששינתה את פניה של האומה וסימנה את תחילתו של פרק חדש בהיסטוריה, הדאגה לעם ולרווחתו עומדת בראש סדר העדיפויות הממשלתי והיא עדיין נחשבת לאחד האתגרים המהותיים בפניהם ניצבת החברה הסינית.