הסיפור המסובך על מכונת הכתיבה הסינית

  • מאת: אופיר דור

    בעידן המחשב נראית המקלדת הסינית ממש כמו המקלדת המערבית כאשר הסינים מקלידים את התעתיק הפונטי של המילה באותיות לטיניות (פין-יין), שהמחשב ממיר לאחת מעשרות אלפי הסימניות הסיניות. אולם כיצד, בעידן הפרה דיגיטלי, נראתה מכונת הכתיבה הסינית?

    בניגוד לגרסה המערבית, במכונת הכתיבה הסינית לא היו מקשים, פשוט כי לא ניתן היה לבנות מכונה עם כל כך הרבה מקשים. מכונת כתיבה הסינית כללה במקום משטח ועליו אלפי סימנים קטנטנים ממתכת. מפעיל המכונה השתמש במנוף אותו כיוון בעדינות אל הסימניה הרצויה. כשהגיע אליה לחץ המפעיל על מפסק והאות הודפסה על הנייר.

    במהלך השנים הופיעו שכלולים נוספים במכונות הכתיבה כמו מקשים שסייעו לבחור את הסימנייה הסינית הרצויה על פי צורתה ו"עין קסומה", זכוכית שהגדילה את הסימניה הנבחרת למפעיל המכונה וכך צמצמה טעויות.

     

    מההתחלה הדילמה הגדולה שהטרידה את מתכנני ומפעילי מכונות הכתיבה היתה כיצד לסדר את הסימניות כדי להגיע למהירות הקלדה מקסימלית. אחת הדרכים היתה לסדר את הסימניות לפי השכיחות שלהן בשפה, כך שהסימניות השכיחות יותר הוצבו קרוב יותר למפעיל המכונה. אבל גם ככה הצליחו המקלידים הסינים המקצועיים ביותר להגיע ללא יותר מ-20-30 סימניות לדקה לעומת יותר מ-60 מילים אצל מקלידים אמריקאים.

    מפעיל אחד יוצא דופן הגיע לקצב מסחרר של 80 סימניות לשעה. הוא עשה זאת כיוון שסידר את הסימניות באופן מהפכני על פי הקבוצות שבהן הופיעו באופן טבעי בשפה. כך הסימניות שמופיעות בדרך כלל זו ליד זו במשפט הוצבו אחת ליד השנייה, מה שהקל עליו את העבודה. כך היתה בעצם מכונת הכתיבה הסינית למכשיר הראשון בעולם שכלל טכנולוגיה של "חיזוי טקסט", אותה הטכנולוגיה שבה היום הסמארטפון משלים את ההודעות שאנחנו כותבים.