דתות בסין - סקירה כללית

תרגום: עמית אלעזר
  • ערך ותרגם: עמית אלעזר

    אחד הקשיים הגדולים ביותר העומדים בפני האדם המערבי בבואו לדון בנושא הדתות בסין נובע מהבדלים בהגדרות ובהבנה של המונחים בין שתי התרבויות. האם אמונה שאין בבסיסה אמונה באלוהות טרנסצנדנטית נחשבת דת והאם אמונה שאינה עוסקת כלל בישות עליונה היא דת? כיצד יש להתייחס לאמונות סינקרטיות המשלבות בין תפיסות שונות ובכך מבטלות את ההבחנות הברורות? נראה, אם כך, שההגדרה המערבית של המונח "דת" איננה מתאימה ואף לא רלוונטית בכל הקשור לדיון בדאואיזם, קונפוציאניזם ובודהיזם, שראוי אולי יותר להגדירם כפילוסופיות, תורות חיים או ביטויים תרבותיים מאשר "דת". בנוסף, נראה שלאורך ההיסטוריה לא ניתן היה להפריד בין שלוש האמונות האלו ובמשך מאות בשנים רבים השתתפו בפולחניהן במשותף מבלי להזדקק להגדרות מתחמות ומגבילות ואף מבלי לעסוק בשאלת הזהות הכרוכה בכך.

    בשל קוצר היריעה, מאמר זה לא יעסוק בהיבטים הפילוסופיים והתיאולגיים של האמונות השונות בסין וכן לא ידון בשאלות היסטוריות שונות. עם זאת, ראוי להקדים ולומר שלפני הופעת ה"דתות" ובמקביל להתפתחותן, הייתה ועודנה קיימת בסין דת עממית, המכונה הדת העממית הסינית (Zhongguo minjian zongjiao, בסינית: 中国民间宗教). התואר "דת" חוטא לאמת מכיוון שמדובר באמונות עממיות וסינקרטיסטיות שהתפתחו והשתנו עם השנים. לעיון נרחב יותר בנושא ניתן לעיין במאמרו של פרופ' מאיר שחר.

    קושי נוסף בנושא מתעורר בשל העדרן של סטטיסטיקות מדויקות ורשמיות בנושא. על אף שסין עורכת מפקד אוכלוסין אחת לעשור, הרי שאין הוא כולל שאלות המתייחסות לתחום הדתי. בשל כך, הערכות הקיימות אינן מבוססות על נתונים מוצקים. ניתן להגיד בצדק רב שקשה לאמוד מספרית את מספר המשתייכים לחלק מהדתות הן מכיוון שהתיחום וההגדרות החד-משמעיות זרות לרוח התפיסה הסינית, שאיננה דורשת אקסקלוסיביות דוגמת הדתות המונותאיסטיות והן בשל דתות שלא מקיימות רישום של מספר החברים בהן.

    בעבר היו שהציעו להוסיף למפקד האוכלוסין סעיף העוסק באמונה הדתית. עם זאת, הדבר נדחה מכיוון שממשלת סין סוברת שאמונה דתית היא עניינו הפרטי של האדם. בנוסף, טענו המתנגדים, יתכן שיחול שינוי באמונתם הדתית של המשתתפים. יש לציין כי סין חוששת שדת עלולה לשמש כלי בידי גורמים שונים לצורך ערעור הסדר הפוליטי והחברתי במדינה.

    נכון להיום, מכירה ממשלת סין באופן רשמי ב-5 דתות: דאואיזם, בודהיזם, אסלאם, נצרות קתולית ופרוטסטנטית (הנחשבות כל אחת לדת בפני עצמה). בעלי אמונה דתית אינם מורשים להצטרף למפלגה הקומוניסטית הסינית, אך הם יכולים לבחור להצטרף לאחת מ-8 המפלגות הפועלות בשיתוף פעולה עם המפלגה הקומוניסטית וכפופות לה.

    אלפי שנים לפני הגעת הבודהיזם והאסלאם לסין, בתקופת האביב והסתיו היו קיימות בסין אסכולות פילוסופיות שונות. על אף אווירת התוהו ובוהו שפשטה בזמנים אלו, היו אלה שנים של פריחה תרבותית מופלאה שלא הייתה כדוגמתה בעבר. בעקבות קריסת הסדר החברתי ואובדן הערכים הגיעה הפעילות המחשבתית לשיאה עם הופעתן של אסכולות מחשבה שונות, שניתן לראות בהן כתפיסות מדיניות, פוליטיות ופילוסופיות. החשובות ביניהן היו הקונפוציאניזם, המוהיזם, הדאואיזם והלגליזם. האסכולות הללו סיפקו את האידיאולוגיה החברתית והמדינית עליה הושתתה החברה הסינית באותם ימים והשפעותיהן ניכרות בסין עד היום בכל תחומי החיים.

    לצד בני החאן, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בסין התופסת נתח של כ-92% מכלל הלאומים השונים במדינה, מחזיקים מיעוטים אתניים שונים באמונות או בתפיסות אנימיסטיות, המניחות שבכל דבר בטבע יש רוח או נפש עימם ניתן לתקשר. פעמים רבות תפיסות מקומיות אלו הושפעו מדתות אחרות עימן התקיים מפגש. כך למשל אמונתם של בני הנאשי (Naxizu, בסינית: 纳西族) משלבת אמונות עממיות עם דת הבּוֹן (בהגייתה הסינית: Benjiao, 苯教), שהתפתחה בטיבט במהלך המאות ה-10 וה-11 לספירה.

    בודהיזם (Fojiao, בסינית: 佛教)

    לבודהיזם, דת שמקורה בהודו, יש היסטוריה של כאלפיים שנה במדינה. הבודהיזם החל לחדור לסין בתקופת שושלת האן המזרחית (מאות 1-2 לספירה), ובזמן השושלות הצפוניות והדרומיות הוא נהפך כבר ל"דת הלאומית" של סין. קשה להמעיט בחשיבות השפעתו של הבודהיזם שחדר עמוקות לכל רובד והיבט בחברה הסינית, החל מממשל וספרות, וכלה בפילוסופיה וברפואה. במהלך תהליך כניסת הבודהיזם לסין, עבר הוא תהליכי שינויים והתאמה לתרבות הסינית.

    על פי סטטיסטיקות, יש במדינה יותר מ-33 אלף מקדשים וכ-200 אלף נזירים ועל פי הערכות גסות כ-100 מיליון איש משתייכים לדת זאת. בסין קיים בודהיזם מזרם מהאיאנה, בודהיזם למאי (בעיקר בריכוזים טיבטיים), וכן בודהיזם מזרם הטהרוואדה באזורי הגבול של מחוז יונאן.

    אסלאם (Yisilanjiao, בסינית: 伊斯兰教)

    האסלאם הסוני חדר לסין במאה ה-7 לספירה, ו-10 מתוך 56 הקבוצות האתניות המרכיבות את סין מאמינות בדת זאת, בהן בני מיעוט החוי, אויגורים, טג'יקים וקזחים. מספר המוסלמים בסין גופא נאמד ב-21 עד 23 מיליון איש. מרבית המוסלמים במדינה מתגוררים במחוזות סינג'יאנג, נינגסיה, גאנסו וצ'ינגחאי. במחוז סינג'יאנג קיימת קבוצה קטנה של בני המיעוט הטג'יקי המאמינה באסלאם השיעי.

    נצרות קתולית (Tianzhujiao, בסינית: 天主教)

    הנצרות הגיעה לראשונה לסין במאה ה-8 עם הנצרות הנסטוריאנית. במאות ה-16 וה-17 הגיעו מיסיונרים ישועים לסין, הם הצליחו לקשור קשרים הדוקים עם שושלת מינג ותרמו רבות לחילופי ידע בין המערב לסין בתחומי המדע, הטכנולוגיה והאסטרונומיה. כיום כ-6.5 מיליון איש שייכים רשמית לאמונה הקתולית, כך על פי אומדן שנערך על פי מספר המשתתפים בטקסים דתיים. עם זאת, סין איננה מקבלת את סמכותו של האפיפיור והיא ממנה את אנשי הדת במדינה על פי החלטותיה ולא על פי החלטת הוותיקן. עם זאת, הכנסיות רשאיות להכיר בסמכותו הרוחנית של האפיפיור. במקביל לכנסיות המוכרות רשמית על ידי הממשל, נערכות אספות דתיות (שרשמית אינן חוקיות) בבתים פרטיים או במקומות מוצנעים של קהילות שאינן מעוניינות בפיקוח הממשל.

    נצרות פרוטסטנטית (Xinjiao, בסינית: 新教)

    על פי הערכות ממשלתיות, בסין כ-16.5 מיליון נוצרים פרוטסטנטים. גם בזרם זה, במקביל לכנסיות המוכרות רשמית על ידי החוק, נערכים מפגשים דתיים (שאינם זוכים להכרת החוק) בבתים פרטיים או במקומות מוצנעים. בשל קיומן החשאי של מפגשים אלו קשה לאמוד את מספר המשתייכים לנצרות הפרוטסטנטית או הקתולית. יש אנשים המעריכים שמספר המשתייכים לנצרות על זרמיה עומד על יותר מ-50 מיליון איש. בנוסף, יש כ-400 אלף איש במדינה המשתייכים ל"אדוונטיסטים של היום השביעי", קבוצה דתית המוכרת על פי חוק.

    דתות נוספות, דוגמת הדת המורמונית והבהאית, אינן מוכרות כדתות רשמיות ומתמודדות עם קשיים שונים בסין. הראשון שבהן הוא האיסור על פעילות מיסיונרית והפצת הדת במדינה. בנוסף, מפגשים דתיים של סינים וזרים נערכים בנפרד, כך על פי דרישת הרשויות.

    הדת המורמונית (Momenjiao, בסינית: 摩门教)

    בשנת 1998 נפתחו סניפים של הכנסייה בבייג'ין, שנחאי וגואנג-ג'ואו, אך זרים בלבד הורשו להשתתף בפגישות אלו. לאחר דיונים של ראשי הכנסייה עם ממשלת סין שנמשכו מספר שנים, הותר בשנת 2004 לסינים שנטבלו לאמונה המורמונית מחוץ לגבולות סין לקיים מפגשים דתיים בהם ינכחו אך ורק סינים. הסניף הגדול ביותר של הדת נמצא בבייג'ין, ולאספותיו מגיעים כ-150 איש. פעילות מיסיונרית מכל סוג שהיא אסורה בתכלית האיסור.

    הדת הבהאית (Bahayijiao, בסינית: 巴哈伊教)

    הדת הגיעה לראשונה בסין בסוף המאה ה-19. קשה לאמוד את מספר החברים בדת בשל העדר רישום מסודר של חבריה בסין. כיום יש קהילות של בהאים זרים החיים בסין ב-5 ערים, בייג'ין, דה-ליין, שנחאי, טיינג'ין ושנג'ן. קהילות אלו מתאספות בבתים פרטיים. עם זאת, בהאים סיניים רשאים לקיים אספות דתיות בלא נוכחות של אזרחים זרים. פעילות מיסיונרית אסורה. על פי הערכות, ב-2005 היו בסין כ-6,000 בהאים.

    עדי ה'

    אין נתונים ברורים על מצבה של הדת בסין ולכן נראה שאין היא פעילה במדינה או שפעילותה זניחה ביותר, אך היא אינה מוגדרת ככת על פי החוק הסיני. "חברת המצפה" מפיצה באתר האינטרנט שלה חומרים גם בשפה הסינית בסימנים מפושטים.

    יהדות (Youtaijiao, בסינית: 犹太教)

    ראשוני היהודים שהתיישבו בעיר קָאיפֶנְג שבמחוז חנאן עשו דרכם לסין ככל הנראה מהודו ופרס על נתיבי המסחר של דרך המשי כבר במאה התשיעית לספירה. היהודים נהנו מחופש פולחני ומעולם לא סבלו מגילויי שנאה או אלימות. עם הזמן, איבדו בני הקהילה את זהותם היהודית. במאה ה-19 החליטו יהודים שחיו תחת שלטון האימפריה העותומאנית בבגדאד והאימפריה הבריטית להגר לסין. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היו מספר גלי הגירה של יהודים מרוסיה שעברו להתגורר במקומות שונים בצפון-מזרח המדינה, במיוחד בעיר חרבין. כמו כן, יהודים רבים מאירופה נמלטו לשנחאי לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר הקמת הרפובליקה העממית של סין ב-1949 עזבו היהודים את המדינה.

    מבנה בית הכנסת בעיר חרבין

    לאחר פתיחתה של סין למערב בשנות ה-80 החלו להגיע יהודים מארצות שונות לסין. בית חב"ד הראשון הוקם בשנחאי בשנת 1998 על ידי הרב שלום גרינברג. הקהילה היהודית הגדולה ביותר בסין מתגוררת בשנחאי וכיום מפעילה חב"ד בעיר 3 מרכזים יהודיים. בשנת 2001 נפתח בית חב"ד בבייג'ין בראשותו של הרב שמעון פרוינדליך. על פי הערכות, בבייג'ין לבדה חיים בין 1,500 לאלפיים יהודים והיא העיר השנייה בסין במספר היהודים החיים בה. בנוסף, בתי חב"ד קיימים היום בערים גואנג-ג'ואו, יי-וו, צ'נגדו, קונמינג, ושנג'ן.

    על פי החוק הסיני, אזרחים סינים שאינם בני או בנות זוגם של יהודים אינם רשאים להשתתף בפעילויות דתיות הנערכות על ידי בתי חב"ד.