בקצה השמיים

מאת: Other, תרגום: עמית אלעזר, סו ג'יה
  • אזור אַלי (Ali diqu, בסינית: 阿里地区, בטיבטית נקרא המקום: Ngari) שוכן במערב האזור האוטונומי של טיבט, בגובה ממוצע של 4,500 מטרים מעל פני הים. מאפייניו של האזור הוא אוויר הרים צלול כיין, אגמים תכולים וצלולים שהתקדשו במסורות דתיות שונות לצד הרים המעוטרים בטוטפות של שלג צחור. כל אלו יוצרים יחדיו את קסמו וכן את המסתורין של המקום.

    הר קַאילַאש (Gangrenboqi, בסינית: 冈仁波齐, ידוע גם בשם: Kailash או- Kailas) הוא פסגה המתנשאת לגובה של 6,656 מטרים מעל פני הים בשרשרת הרים הנושאת שם זהה. משמעות השם בשפה הטיבטית הוא "הר האלים", והוא התקדש על ידי הבודהיזם הטיבטי, ההינדואיזם וכן על ידי דת הבּוֹן (דת אנימיסטית שהתפתחה בטיבט במהלך המאות ה-10 וה-11 לספירה וגורסת שלכל דבר בטבע יש רוח או נפש עימם ניתן לתקשר).

    עולי הרגל מקיפים את ההר במסלול הנמשך 52 ק"מ ובדרכם פוגשים 5 מקדשים שונים, בהם נקשרו מסורות וסיפורים רבים. בשל הגובה הרב ותנאי השטח, נדרשים 3 ימים על מנת להקיף את ההר.

    הכפר טה-צ'ין (Taqin, בסינית: 塔钦), מכונה גם דה-ג'ין-סה (dajinsi, בסינית: 大金寺) שוכן למרגלות ההר, והוא מקום היציאה וגם החזרה למבקרים ולעולי רגל. במקום יש מספר חנויות המוכרות מזון וכן כמה מסעדות מטות לנפול .

    מתי לבקר התקופה המומלצת לביקור היא בין החודשים אפריל לאוקטובר. עם זאת, בחודשים אפריל, מאי ואוקטובר קר למדי.

    אגם מאנסארוֹבאר (בשמו הסיני: Mapangyongcuo, 玛旁雍错, ידוע בשם - Manasarovar) שוכן בגובה של כ-4,600 מטרים מעל פני הים, והוא אחד מאגמי המים המתוקים הגבוהים ביותר בעולם. הוא מתפרס על פני שטח של 412 קמ"ר, 30 ק"מ דרומית-מזרחית להר קאילאש. אגם זה נחשב למרכז העולם ולמקום מקודש בעיני מאמיני הבודהיזם, ההינדואיזם ודת הבּוֹן. בשל כך, גם במקום זה ניתן לראות עולי רגיל סין וממדינות שכנות. כך, למשל, על פי ההינדואיזם, הטובלים באגם והשותים ממימיו יזכו למחילה על חטאים שנעשו בגלגול זה ואף בגלגולים קודמים. האגם, כך הם מאמינים, נוצר תחילה במחשבתו של האל ברהמה לפני שהתגלה עלי אדמות.

    קיים מסלול באורך 90 ק"מ המקיף את האגם ודורש 4 ימים. על אף שהנוף יפה, הרי שהוא חסר שינוי, ומרבית המבקרים ועולי הרגל מעדיפים להקיף את הר קאליאש אך לא את האגם. כפר קטן בקרבת מקדש גִ'י-ווּ (Jiwusi, בסינית: 即乌寺) מרוחק 30 ק"מ מטה-צ'ין, משמש כנקודת היציאה בשביל המטיילים באזור האגם. בקרבת הכפר מעיין חם בו ניתן לרחוץ. יתכן ותאלצו לקנות כרטיס כניסה בסך 100 יואן, זאת אם תתקלו במופקדים על כך. אפשרות אחרת היא להתאכסן במגורי החיילים של משמר הגבול הסיני, שם התנאים טובים למדי לאזור זה.

    מבט אל האגם מן המקדש

    אגם הרוחות (Guihu La'angcuo, בסינית: 鬼湖, ידוע גם בשם: אגם Rakshastal) שוכן במערבו של אגם מאנסארובאר, בגובה של 4,575 מטרים מעל פני הים. עם זאת, הרי שהוא שונה לחלוטין משכנו. בעוד שהאחרון בעל מים מתוקים, הרי שזה מכיל מים מלוחים, צבעו כחול כהה ובסביבתו אין בעלי חיים או צמחים. בשל כך גם זכה לכינוי "אגם הרוחות". בעבר היו שני האגמים אגם אחד, אך בשל שינויים אקלימיים וירידת פני המים נהפכו הם לשניים. על אף שאיננו מציע אטרקציות רבות, יש תיירים הבוחרים לפקוד אותו.

    שרידי בירת ממלכת גוּ-גֵה (Guge gucheng, בסינית: 古格古城)

    ממלכת גו-גה נוסדה באמצע המאה ה-10 לספירה והתקיימה עד ראשית המאה ה-17. לממלכה זאת חשיבות רבה בדברי ימיה של טיבט, לא רק בשל רציפותה ההיסטורית, אלא גם בזכות השפעותיה הדתיות והמסחריות על טיבט. בשל מיקומה על דרך הסחר בין הודו לטיבט, היא תרמה לפיתוח הסחר בין הממלכות וכן הייתה נתיב דרכו נכנסו לטיבט תורות פילוסופיות חדשות מהודו. טסאפאראנג (Tsaparang) הייתה בירתה של הממלכה, ועל אף ההרס הרב והזמן שעבר, הרי שהיא יכולה להעיד על ימי תפארתה ועושרה בימי עבר.

    העיר הייתה למעשה מצודה ענקית המוצבת בצורת פירמידה על גביו של הר המתנשא מן האדמה לגובה של כ-200 מטרים. היא כוללת מנהרות ומערות רבות שנחצבו בתוך הסלע ובהן ציורי קיר. במקום שני מקדשים ציבוריים - המקדש האדום והלבן. מעליהם ניצבים המגורים המלכותיים, ומעליהם- ארמון הקיץ המלכותי.

    מתי לבקר העונה הטובה ביותר לביקור במקום היא בין החודשים מאי ליולי וכן בין ספטמבר לאוקטובר. בזמנים אלו ניתן להימנע מגשמים ושלגים מרובים, כמו גם מדרכים בוציות.

    בשנת 2010 נפתח נמל התעופה – אלי קון-שה (Ali kunsha jichang, בסינית: 阿里昆莎机场)הנמצא בעיר הגדולה ביותר באזור, שְה-צ'וּ'אָן-חֶה (Shiquanhe, בסינית: 狮泉河). נכון להיום חברת Air china מפעילה מספר טיסות בשבוע בקו צ'נגדו-להסה-אלי.