אהבה נוסח סין: מאז ועד היום

מאת: China Radio International, תרגום: פאן סיאו, יואב וולנסקי, עריכה: ליאת סוזנה
  • לאחרונה מתגלגל ברשת האינטרנט מאמר קצר המדבר על ההתפתחויות והשינויים שחלו בתהליך של מציאת בני זוג לאורך השנים, בו הכותבים מראים כיצד התנהלו מפגשים רומנטיים "בסגנון סיני" החל משנות החמישים של המאה הקודמת ועד היום. אמנם נכון לומר שדייט, או פגישה רומנטית, הוא עניין אישי שפרטיו הם נחלתם של שני אנשים. יחד עם זאת, התופעות המתוארות במאמר ממחישות שכל דור ודור הותיר אחריו חותם בקנה מידה חברתי ששרד את מבחן הזמן.

    שנות החמישים

    בשנים אלו היה נהוג לבחון בקפידה את מצבו המשפחתי ונטייתו הפוליטית של אדם בזמן קבלה לאוניברסיטה או למקום עבודה, ועל אחת כמה וכמה בעת חיפוש בן או בת זוג. למצב כלכלי ירוד לא היתה חשיבות, ודווקא היות אדם בעל נכסים או קפיטליסט נתפס כטעם לפגם. לא זאת בלבד שבזמן ההוא דעך כוכבם של בעלי ההון מפאת בושה וניכור חברתי, הרי שמאוחר יותר הם אף היו נתונים תחת מהלומות קשות מכך, זאת כתוצאה ממדיניות השלטון. התופעה היתה רווחת עד כדי כך שעלמה צעירה בת למשפחה קפיטליסטית היתה מוכנה להנשא לפועל או איכר פשוט ללא היסוס במטרה לשנות את מעמדה החברתי-פוליטי, כל עוד זה האחרון לא היה בז למוצאה ומוכן לקבְּלהּ כאשתו.

    שנות השישים

    בעשור למוד תהפוכות זה, "אהבה רומנטית" היה מושג מוקצה שאיש לא העז להעלות על דל שפתיו. הרומן "שירת הנעורים" (青春之歌) – ובמיוחד תיאור סיפור האהבה של לין דאוג'ינג – היה אהוב על הצעירים, אולם הם לא יכלו להודות בכך בפומבי ולהתפס בקלקלתם, מכיוון שלין נתפסה כמי שמקדמת מסרים ורעיונות של מעמד הבורגנות הזעירה. גם אז, הייחוס המשפחתי היה משמעותי ביותר; כאשר חייל ביקש לשאת אישה, היה הצבא עורך לגביה תחקיר, ובמידה שהיא לא עמדה בסטנדרטים המקובלים היו מיעצים לחייל לוותר על הקשר עמה.

    שנות השבעים

    בתחילת שנות ה-70, אופניים, מכונת תפירה ושעון יד הוגדרו כ"שלוש החזקות הגדולות" להן כל אדם צריך לשאוף, והיכולת לספקם על-ידי הבעל הפוטנציאלי היתה לעיתים קרובות תנאי לנישואין. נשים שאפו למצוא בעל עם עבודה יציבה, ורצוי כזה שיהיה מועסק ביחידת עבודה ממשלתית עם יכולת לטפס במעלה סולם הדרגות החברתי בקלות יחסית.

    בחברה השמרנית של אותם ימים זוגות עדיין לא נהגו ללכת יד ביד, אלא הסתפקו בהליכה זה לצד זה על פי מיטב הגינונים הנדרשים. כמו כן, האופניים היו אביזר בעל תפקיד במערכת היחסים, באם היה מדובר בזוג נשוי או בזוג במפגש רומנטי ראשוני. אם הזוג היה בדייט, הם היו משוחחים בינהם כאשר כל אחד מהשניים רכוב על אופניו שלו. אם אותה עלמה נצפתה לפתע רכובה על המושב האחורי של אופניו של הבחור, היה ברור לכל כי הקשר שלהם כבר הפך עמוק ורציני, ואף יתכן שהם נשואים.

    שנות השמונים

    עם תום מהפיכת התרבות ולאחר שהושבו על כנן בחינות הכניסה לאוניברסיטאות, תואר אקדמי שב להיות פופלרי מתמיד. צעירים רבים ענדו בגאון בכיסם עט, על מנת שיעיד עליהם כבעלי השכלה. עם ההכרה הרחבה שקיבל הסרט "סיפור אהבה על הר לוּ" (庐山恋) הפכו המפגשים הרומנטיים והחיזורים לנועזים יותר, וכבר ניתן היה להבחין בזוגות שאחזו ידיים בסתר. שלא כמו בעבר, צעירים בחרו את "החצי השני" שלהם תוך מתן חשיבות יתרה למראה החיצוני, ואפילו חיפשו בן או בת זוג הדומים לכוכב הקולנוע האהוב עליהם. גם בשנים אלו, צפיה משותפת בסרטים היתה הבילוי המועדף על זוג בדייט.

    שנות התשעים

    יחד עם עלייתו של סגנון החיים החומרי בעשר השנים האחרונות של המאה הקודמת, הלכה וגדלה במהרה גם הדרישה לסיפוקים מידיים. הביטוי שנהג לתאר משק בית אמיד, "משפחה של 10,000 יואן", איבד אט אט מתוקפו כאשר המתעשרים החדשים הפכו לאיילי הון. קריירה, הכנסה והוּ-קוֹאוּ (אישור מגורים קבוע), הפכו למרכיב מרכזי בשיקולים של בחירת בני זוג, ולמשך זמן מה רווחה הגישה שאין לבזבז את הזמן על בן זוג פוטנציאלי שאין ביכולתו להשיג את תעודת התושב. בתקופה זו החלו לעלות למסך תכניות היכרויות שונות גם בטייוואן וגם בסין גופא.

    יריד פנויים ופנויות

    שנות האלפיים

    במאה העשרים ואחת, היכולת הכלכלית הלכה והפכה בהדרגה למדד עיקרי יותר ויותר לבחירת בני זוג. האינטרנט החל לתפוס מקום מרכזי בתהליך, כשהפך לערוץ תקשורת בו בחור ובחורה יכולים להכיר אחד את השניה עוד לפני הפגישה הראשונה, או להמשיך לפתח את הקשר גם ממרחק כשהם מבטאים רגשותיהם דרך מקלדת המחשב. בימינו, לא עובר זמן רב משלב הדייטים ועד לרגע בו הזוג בא בברית הנישואין, ודי בתקופה שבין כמה שבועות לחצי שנה בכדי למסד את הקשר. על אף שהצעירים זוכים לחופש מסויים בבחירת בן או בת הזוג, ההורים הופכים יותר ויותר מעורבים. בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה חדשה של ירידים לפנויים ופנויות שמתקיימים בפארקים הציבוריים בכל עיר במדינה. מדי סוף שבוע מגיעים ההורים המודאגים עם "בוּק" שלם המציג תמונות, קורות חיים וכל מידע רלוונטי אחר אודות ילדיהם. הם מסתובבים ביריד ומלקטים מידע לגבי המועמדים הפוטנציאלים ולבסוף "מסדרים" לילדיהם פגישה. הצעירים עצמם כלל אינם מעורבים בתהליך, אך תפקידם הוא לעשות כדברי ההורים, שבדרך כלל מונעים על ידי האידיאל ה"שכלתני" שרואה בנישואים פרויקט מחושב שנעשה מתוך שיקולים של כדאיות כלכלית ולא של אהבה אמיתית.